שלום רבינו.

אני ניתקל לאחרונה במושג " שאסור להתייפות לצורך "נוי". לגבי שם האדם אומרים, שהוא המהות ומשקף את ייעודו של האדם. מה דעתך על השם נוי לגבר ? (לפי המקורות שידועים לך).

ובכלל, למה יש גברים שנקראים על שם זה. האם זה טוב?

האם מותר לקרוא לילד בשם נוי, זה שם טוב? אם כן, איזה תכונות אופייניות לשם זה? האם השם נוי מורה על התעסקות ביופי? שם שמצביע על יופי שזה ההפך מכיעור? האם השם הזה נשי?

מותר לגבר להתייפות לפי התורה?


תודה

שלום וברכה,

נתחיל משאלתך האחרונה "האם מותר לגבר להתייפות לפי התורה?". התשובה היא, אין איסור לגבר להתייפות סתם, וכל האיסור לגבר להתייפות אינו אלא כשמתייפה ביופי שנוהגות בו הנשים בלבד, כגון לצבוע את השערות, להתאפר וכדומה. אבל יופי שגם גברים מתייפים בזה אין בזה איסור כלל. ולכן כל הגברים נוהגים ללבוש עניבה מהודרת, שכל כולה לא באה אלא בשביל יופי, וכן כל כיוצא בזה.

אבל נכון ביותר מצד דרכי המוסר, שהגבר לא ייפה את עצמו בסילסול שערו וכדומה, כי זה מביא אותו לידי עבירה, שהיופי הזה נעשה לו סרסור לדבר עבירה. ובזוהר כתוב שהעושה כן אומר היצר הרע "זה שלי הוא".

ולכן אין לאסור לקרוא לבן בשם נוי, אלא אם כן זה שם של בת בלבד. אני לא שמעתי על השם הזה בכלל, אבל עליך לברר העניין, ואם יתברר לך שהעולם רגילים לקרוא רק לבנות בשם זה, אז אין לתת שם זה לבן. 

מכל מקום, אין רצוי לקרוא לבן בשם נוי. כפי שכתבת - השם מורה על המהות, וכי אנו רוצים שכל מהותו של הבן תהיה ביופי? ההתעסקות ביופי מתאימה לאישה ולא לגבר, הוא רק צריך להקפיד על מראה מכובד ונקי, אבל לא להתעסק ביופי. וכמו שכבר ביארנו, שזה גם יכול להביא את האדם לידי עבירה. לכן עצתי לך היא, שתקרא לו שם של גדולי האומה וחכמי ישראל, שזה שם עם משמעות רוחנית, ובעזרת השם הוא יספוג משמו קדושה וטהרה.

בברכה, 
מנשה בן פורת 

מקורות וביאורים

מבואר בשולחן ערוך (סימן קפב סעיפים א,ו) שאסור לגבר להתייפות ביופי כזה שנוהגות בו נשים בלבד, כגון: צביעת שערות, השרת שיער בית השחי במקום שרק נשים עושות כן, משום "לא ילבש גבר שמלת אישה". אבל להתייפות בצורה שגם גברים נוהגים כך, כגון הסרת שיער בית השחי במקום שגם גברים נוהגים כן, וכדומה, אין איסור בזה. ולכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"י, יו"ד סימן נח, דף שס סוף ע"ב), שמותר בדורנו לגברים להסיר שיער בית השחי, כיון שגם הגברים נוהגים לעשות כן . נמצא, שאין איסור לגבר להתייפות, אלא האיסור להתייפות ביופי של אישה. ולכן נהגו כל הגברים ללבוש עניבה מהודרת, שכל כולה לא באה אלא בשביל יופי, וכן כל כיוצא בזה.

ואביא עוד שתי ראיות לזה. זה יצא ראשונה, בשו"ת יביע אומר (ח"ט חיו"ד סימן י אותיות י,יא) האריך, שאין איסור "לא ילבש" בגבר המגלח זקנו, ואע"פ שעושה כן להתייפות. והביא שם (באות י) דברי שו"ת שרידי אש ח"ב (סוף סי' פא ד"ה הסיכום): "עוד י"ל, שגילוח הזקן במספרים כעין תער אינו דומה לגילוח שער בית השחי, ששם הוא קישוט הנשים שרגילות לעשות כן, משא"כ גילוח הזקן אינו קישוט נשים, שאין להן זקן". ועל ידו השני, ממה שכתב בשו"ת יחווה דעת (ח"ב סי' ב), להתיר גידול הבלורית. ורק כתב בהערה שם, שכדאי להמנע מכך, כיוון שזה מביא את האדם לדבר עבירה, שהבלורית נהיית לאדם כסרסור לדבר עבירה. ובזוהר הקדוש כתוב, שהמסלסל בשערו ומתקן בעיניו, עליו אומר היצר הרע - זה שלי הוא. [וכן מצינו ביוסף הצדיק שסלסל בשערו, ולכן ה' הביא עליו את הניסיון של אשת פוטיפר, עיין רש"י על החומש (פרשת מקץ)]. ע"כ. ולא עלתה על דעתו לאסור הבלורית משום שאסור לגבר להתייפות.

שוב ראיתי את להרב מאיר נתנזן, במאמרו שהתפרסם בירחון התורני צהר (ג, תשנ"ח, עמ' קמא - קנז), שהאריך בזה, ומסיק, שאין איסור לגבר להתייפות רק אם זה יופי המיוחד לאישה בלבד. עי"ש.