שלום וברכה,

אישה שהחסירה תפילה אחת בשוגג או באונס, עליה להשלים תפילתה בתפילה הסמוכה לתפילה שהחסירה. שתתפלל אז פעמים תפילת שמונה עשרה, הראשונה לשם התפילה הנוכחית, והשנייה לשם תשלום התפילה שהחסירה.

ומהי התפילה הסמוכה? למנהג בנות אשכנז, שנוהגות להתפלל שחרית ומנחה בכל יום, עליה להתפלל את תפילת התשלומין בתפילה הסמוכה ממש לתפילה שהחסירה. כגון, אם החסירה תפילת מנחה, באותו היום תתפלל ערבית שניים לתשלומין.

אבל למנהג בנות ספרד, שחייבות להתפלל רק תפילה אחת ביום, לעולם תפילת התשלומין תהא בתפילת השחרית שלמחרת. ואם החסירה מלהתפלל יום אחד, תשלים תפילה זו בתפילת שחרית שלמחרת.

בברכה,
מנשה בן פורת

מקורות וביאורים

מבואר במשנה ברורה (סימן רסג ס"ק מ"ג), שגם נשים מתפללות תפילת התשלומין. שכתב שם: "ותתפלל מנחה תחלה [לפני הדלקת נרות שבת], דהואיל דכבר קבלה שבת שוב א"א להתפלל תפלה של חול. ובשאין שהות לזה, יותר טוב שתתפלל ערבית שתים, וכדלקמן בסעיף ט"ו, מלכנוס ח"ו בספק חלול שבת. ועיין לעיל בסימן רס"ב בס"ק י"א. עכ"ל.

והסתפקתי, למנהגנו שאישה מתפללת פעם אחת ביום, כדעת מרן השו"ע (סי' קו ס"ב), וכמש"כ בשו"ת יחווה דעת (ח"ג סי' ז). איזו תפילה נחשבת כתפילה הסמוכה לתפילה שהחסירה, [ע"פ מה דקי"ל בשו"ע סי' קח ס"ד, שאין תפילת התשלומין אלא בתפילה הסמוכה]. כגון, הרגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, והחסירה יום אחד תפילת שחרית, האם התשלומין הוו במנחה של אותו היום, שהיא התפילה הסמוכה לשחרית עבור כל העולם. או אמרינן, דלדידה תפילת שחרית ביום שלמחרת היא התפילה הסמוכה, דלגבי דידה זוהי התפילה שמתפללת סמוך לתפילת שחרית שביום זה?

שוב ראיתי, בפסקי תשובות (סי' קו הערה 31) בשם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בהליכות שלמה (פי"ג הערה ח' וי"ד), שאם רגילה להתפלל תפילת שחרית ומנחה ולא ערבית, ונאנסה או שגגה ולא התפללה מנחה, יכולה היא להתפלל ערבית באותו יום ואז תשלים את המנחה. אך לא תוכל להשלים את תפילת המנחה בשחרית שלמחרת, כיון שאין זה תפילה הסמוכה למנחה, אע"פ שעל פי מנהגה הרי זו תפילה הסמוכה למנחה. ע"כ. ועיין בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מג הערה קי), ובספר אישי ישראל (פרק ל הערה מח) לרב אברהם ישעיה פפויפר. ולכאורה, מזה נלמד גם למנהגינו, שאם רגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, עליה להשלים התפילה במנחה הסמוכה, ולא בשחרית למחרת, דבתר כולי עלמא אזלינן, ולדידהו תפילת המנחה היא הסמוכה לשחרית.

ולאחר שובי נחמתי, ונלע"ד שאין ללמוד מדין הגרש"ז אוירבאך לגבי אישה ספרדייה. דשאני אישה אשכנזייה שחייבת להתפלל שחרית ומנחה בכל יום, וכמו שכתב המ"ב (סי' קו סק"ד), לכן עליה להשלים את תפילת המנחה שהחסירה בתפילת ערבית, שהיא הסמוכה למנחה. אמנם לגבי בנות ספרד שחייבות להתפלל תפילה אחת ביום, לעולם התפילה הסמוכה היא בתפילה הסמוכה לגמר היום. כלומר, תפילת התשלומין תהא תמיד בתפילת שחרית. שהרי לגבי אישה ספרדייה בעל כורחנו לומר שהתפילה שהחסירה היא תפילות ערבית, ולא נוכל לומר שהחסירה תפילת שחרית או מנחה, כיון שיכלה להתפלל מנחה או ערבית באותו היום, ובכך להשלים חובתה המוטלת עליה להתפלל תפילה אחת בכל יום. ורק כשהסתיים היום ולא התפללה ביום זה, אנו אומרים שהחסירה להתפלל תפילת ערבית. ולא מיבעיא ברגילה להתפלל כל יום תפילה אחרת, פעם שחרית ופעם מנחה ופעם ערבית, אלא אפילו ברגילה להתפלל תפילה מסוימת בכל יום, אכתי אין עליה חיוב להתפלל דווקא תפילה זו, וכשלא התפללה תפילה זו אכתי אין שם חיסרון עליו, כיוון שיכולה להשלים חובתה במנחה או ערבית.

וחד צורבא מרבנן אמר לי, שגדר יום לגבי חיוב האישה להתפלל תפילה אחת ביום מתחיל מהלילה. וכמו בכל התורה כולה שהיום מתחיל מהלילה, כדכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר". וכן הוא באמת לשון המקרא (תהילים נה, יח) "ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה וישמע קולי". ולדבריו, על האישה להתפלל תפילת תשלומין בתפילת ערבית, שהיא התפילה הסמוכה לגמר היום.

ולא כן אנכי עמדי, שהרי לגבי ברכות אנו מחשיבים את תחילת היום מהבוקר. וכמו שכתב בחזון עובדיה (ברכות, עמ' שסד, שסה) לגבי ברכת הגומל. שאם נסע מעיר לעיר, ובצירוף הליכתו וחזרתו היה שיעור 72 דקות, עליו לברך הגומל, כל שחזר באותו היום של הליכתו. וכתב, ש"מבוקר עד בוקר נחשב יום אחד לענין זה". וכן כתב בחזון עובדיה (ברכות, עמ' תסו), שאם בירך על הברקים והרעמים, ולא נתפזרו העבים, אינו חוזר לברך על הברקים והרעמים, רק לאחר עמוד השחר, "כיון שיום אחר הוא". אלמא דבברכות מבוקר עד בוקר הוי יום אחד. ולכאורה יש ראיה לדברי, ממה שכתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' ז), שרצוי שהאישה תקיים את חובתה להתפלל פעם אחת ביום בתפילת שחרית. אלמא דזו היא התפילה הראשונה ביום, ומשום זריזין מקדימין למצוות רצוי שתקיים חובתה בתפילה זו. ויש לדחות, שהעדיף תפילת שחרית רק משום שתפילת ערבית רשות, ולעולם תפילת ערבית היא התפילה הראשונה שביום. אלא דמזה גופא שתפילת ערבית רשות ולא חובה, לכאורה מוכח שאין תפילת ערבית התפילה הראשונה שביום, דאל"כ כיצד אמרו שהתפילה הראשונה שחיובה מהתורה היא רשות, ואילו תפילות שחרית ומנחה שחיובן מדרבנן הן חובה? אטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?

וכששוחחתי בדברי תורה עם הרה"ג אהרון ירחי שליט"א, גם הוא הסכים עמי, וטעמו ונימוקו עמו, שלא מסתבר שהתורה תחייב להתפלל בלילה לפני השינה, אלא חיוב התפילה הוא בבוקר, כדי שמעבודת הלב הזו ייקח האדם חיזוק לכל היום. וכן הוא האמת, דמאן דאמר (ברכות כו, ב), שתפילות כנגד תמידין תקנום, הרי חיוב קרבן התמיד מתחיל מהבוקר, וכמו שכתוב: "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". ובלילה בכלל אין חיוב להקריב קרבן התמיד. וכן למאן דאמר (שם), שתפילות אבות תיקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, יעקב תיקן תפילת ערבית. מבואר להדיא, שהתפילה הראשונה של היום היא תפילת שחרית, שאותה תיקן בראשונה אברהם אבינו ע"ה.