צוואת מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: חינוך יהודי טהור לילדים

הנושא הראשון במעלה אצל מרן זצ"ל, היה עניין הכנסת ילדי ישראל לחינוך קדוש במוסדות תורניים. בהרצאותיו ושיעוריו הרבים חזר מרן תדיר על נושא זה. ואף פעל רבות מאד בתחום זה. יודעי דבר מספרים שכל הקמת תנועת ש"ס, הייתה אך ורק עבור הקמת "רשת החינוך התורנית", רשת בתי ספר המחנכים את חניכיהם ברוח ישראל סבא. • הרב זמיר כהן, יו"ר הידברות, סבור, שזה הדבר שאנו צריכים לקבל על עצמנו לאחר פטירת מרן: "עלינו לקחת את מסירות הנפש של מרן לחינוך הילדים, ולשלוח את הילדים למקומות של תורה".

הנושא הראשון במעלה אצל מרן זצ"ל, היה עניין הכנסת ילדי ישראל לחינוך קדוש במוסדות תורניים. בהרצאותיו ושיעוריו הרבים חזר מרן תדיר על נושא זה. ואף פעל רבות מאד בתחום זה. יודעי דבר מספרים שכל הקמת תנועת ש"ס, הייתה אך ורק עבור הקמת "רשת החינוך התורנית", רשת בתי ספר המחנכים את חניכיהם ברוח ישראל סבא. • הרב זמיר כהן, יו"ר הידברות, סבור, שזה הדבר שאנו צריכים לקבל על עצמנו לאחר פטירת מרן: "עלינו לקחת את מסירות הנפש של מרן לחינוך הילדים, ולשלוח את הילדים למקומות של תורה".

מה יצא מהבגרות שלו? חשמלאי

הראיון האחרון של מרן זצוק"ל לכלי התקשורת, היה לסופר טוביה פריינד מעיתון "המודיע", הוא נערך יומיים לפני נפילתו של מרן למשכבו האחרון ממנו לא קם. לפניכם קטע מהראיון, המלמדנו כי נושא חינוך ילדי ישראל בער בעצמותיו. יש לראות ראיון זה כצוואתו הרוחנית של מרן זצ"ל:

"לפני שישים שנה, גרתי ברחוב אלקנה בירושלים. בשבת אחת היה גשם סוער וסופות חזקות, חורף קר שרר בירושלים, כולם היו ספונים בבתיהם, התחממו ליד התנור. פתאום דופק בדלת ביתי הגאון רבי צבי סימן-טוב, הוא רוצה לדבר איתנו. שאלנו אותו: "מדוע כבודו טרח לבוא אלי בשבת כה גשומה?". הוא סיפר לי, שלאחד המתפללים בבית הכנסת יש ב"ה ששה בנים, והוא מתכוון לרשום את ילדיו בבית ספר 'מוריה'. זה היה בית ספר ממלכתי שלמדו שם בנים ובנות יחד. ניסיתי להשפיע עליו שישלח את בניו ל'תלמוד תורה', אך הוא סירב, בטענו כי בת"ת לא תהיה להם 'בגרות' ולא יוכלו להתפרנס אח"כ. לכן בא אלי שאשפיע עליו, חבל עליהם.

שמעתי את דבריו. קמתי ולבשתי את המעיל. בני ביתי שאלו אותי: "היכן אתה הולך בכזה גשם סוער? קר בחוץ!". אך אמרתי כי חייב אני ללכת עם הרב סימן-טוב לבקר מישהו. דבר מצווה לא דוחים. התפללתי להקב"ה שיכניס את הדברים הנכונים בפי, שאוכל לשכנעו. הוא היה גר בשכונת הבוכרים. עלינו אליו הביתה בעיצומו של יום השבת, הוא לא ציפה לאורחים בשבת גשומה כזו. "ברוכים הבאים" – הוא קיבל אותנו בשמחה, ידעתי אם כך שאנו רצויים אצלו בבית... טוב.

התחלתי לשכנעו שישלח את הבנים שלו לתלמוד תורה, שם יוכלו לגדול במצוות ומעשים טובים. והוא בשלו, "הילדים חייבים להוציא בגרות". "היכן יהיה להם פרנסה?", הוא שאל אותי. דיברתי איתו שעה שלימה, שהעיקר זה לא הכסף בחיים, החשוב הוא תורה, מידות ומעשים טובים. בסייעתא דשמיא, בסוף הוא השתכנע, ואמר לי, כי את כל הבנים ירשום לאחר שבת בתלמודי תורה, אך את הבן הגדול שכבר לומד בכיתה ח' ישאיר: "הוא כבר לקראת הסוף, וחבל שלא יסיים ויתקדם ל'בגרות' שלו". ניסינו לשכנעו, אך הוא לא היה מוכן לשמוע בשום פנים ואופן.

אספר לך מה היה בסוף! ילדיו אכן גדלו, והם כיום כולם שומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה. אך הילדים שנכנסו ללמוד בתלמודי תורה, כל אחד משמש בתפקיד תורני חשוב, אחד הוא רב עיר, השני אב בית דין, השלישי ראש כולל, הרביעי רב קהילה גדולה בעיר ראשל"צ, החמישי מורה הוראה חשוב. ורק הבן הגדול מהשישה בנים, יצא חשמלאי. ברוך השם הוא שומר תורה ומצוות, אבל מה יצא מכל הבגרות שלו? חשמלאי! מתקן תנורים ומאווררים. איפוא היה האבא? חשב על הבגרות שלו. הא?!...

"לכן חשוב מאוד להסביר את ערך לימוד התורה לבעלי בתים, לדאוג שבניהם ילמדו בתלמודי תורה, על ידי כך יהיה להם הערכה לתורה, ויהיו מוקירי [מכבדי] תורה".

התוצאה המרה של החינוך החילוני

לפניכם דרשתו של מרן בלשונו הטהורה בעניין (תודתנו נתונה להרב אליהו כהן שליט"א על החומר): פעם אחת, אחד מתלמידי הוותיקים, ביקש שאערוך חופה לבנו. אחרי השבע ברכות רוקדים ומשמחים את החתן והכלה, כמובן, לא חס ושלום ריקודי תערובת. במקרה ישב לידי אדם אחד שלא הכרתי אותו, אך ממלבושיו היה ניכר שהוא אדם עשיר ומכובד, "כולו אומר כבוד". וכיון שהוא ישב על ידי ממש, אני מקשיב, כל שתיים שלוש דקות הוא מוציא אנחה מלבו, אה... אה... בקצב... כולם שמחים ורוקדים, התזמורת שרה, והוא עושה לו אנחות.

אמרתי לו: "תסלח לי שאני שואל, למה אתה נאנח בעוד שכולם רוקדים ושמחים?". אמר: "אספר לך. יש לי בן יחיד. ה' חנן אותי עושר בלי גבול, ומעולם, בני לא ביקש ממני איזה דבר ולא מילאתי תכף אחר רצונו, כל כך אני אוהב ומחבב אותו. אך בעוונותיי הרבים איזו אכזבה הנחיל לי הבן הזה! לפני שלשה חודשים בערך הוא בא ואמר לי: 'אבא, אני הולך לגימנסיה עם אופנוע, וזה מסוכן. היום עברתי טסט וקבלתי רישיון נהיגה של מכונית, תן לי כסף אקנה מכונית ואסע איתה ללימודים במקום האופנוע'. שאלתי אותו: 'כמה עולה מכונית?'. - "מאתיים אלף לירות". רבותי, זה לפני המבול, כשהלירות היו לירות... הוצאתי פנקס צ'קים, כתבתי מאתיים אלף לירות, "לך תקנה מכונית". הלך קנה פג'ו משובח, ברכתי אותו, והכל היה בסדר, יוצא כל יום בבוקר וחוזר בשמונה בערב.

לפני יומיים, כרגיל אני מחכה בשמונה וחצי שיבוא, והוא לא בא. תשע, עשר, עשר וחצי, לבי התחיל לדאוג, אולי חס ושלום נעשתה תאונת דרכים, מי יודע מה נעשה לו. הייתי כמו יושב על גחלים, כל רגע אני מסתכל פעם מהחלון פעם מהדלת. אחת עשרה, אחת עשרה וחצי, שתים עשרה, כל רגע אצלי כמו יום שלם מרוב שאני חרד. ואני מתרוצץ מהחלון לדלת ומהדלת לחלון. התחלתי לבכות כמו ילד קטן. והנה האדון הנכבד הלזה מגיע בשעה שלוש ורבע אחר חצות, אך לא לבדו, שני אנשים תופסים אותו כמו שתופסים את החתן ומביאים אותו. ואני רואה מרחוק שהוא פוסע פסיעה אחת, ועושה 'עושה שלום במרומיו' שלוש פסיעות אחורנית... והם תופסים אותו חזק שלא יפול, עד שהגיע, יצאה נשמתי...

אני שואל אותם: "מה קרה?". התחילו לצחוק, "חה חה חה, היינו פה אצל חבר אחד שתינו מעט סמים. קוקאין, חשיש". "איזה רשע, איזה כפוי טובה". התחיל לקלל לחרף ולגדף אותו במר לבו. "מעולם לא המריתי את פיו, כל כך עשיתי לו טובות, זה מה שהוא משיב לי, לשתות סמים כאלה?!". אמרתי לו: "תסלח לי, באיזה בית ספר למד בנך?". אמר לי: "יש פה בית ספר אחד על שם 'סוקולוב', בית ספר לא דתי. אחר כך הוא רצה ללמוד בתיכון, רשמתי אותו בתיכון לא דתי. ועכשיו הוא לומד באוניברסיטה להיות דוקטור". אמרתי לו: "תסלח לי, ברצוני לשאול אותך שאלה, אתה ממטיר עליו אש וגפרית, מקלל ומבזה אותו כאילו רק הוא אשם. אינך מרגיש נקיפת מצפון שלא חינכת אותו בדרכי התורה?! שמת אותו בבית ספר של ריקים ופוחזים, מה יעשה אותו הבן ולא יחטא?! אם הוא לומד בבית ספר חילוני מה יעשה מסכן? אם היית רושם אותו בבית ספר דתי והיה הולך לישיבות ולומד תורה, ופתאום הלך לשתות סמים, אתה צודק, הוא כפוי טובה, אתה חינכת אותו בדרך טובה והלך בדרך אחרת. אך כעת אתה אשם! אינך חושב שאתה אשם? אתה מדבר כמו חף מפשע...".

מדוע נסע מרן ברכב גרוטאה?

מנהל בית ספר ברמות סיפר למרן שהיה לו תלמיד מוצלח בכיתה ב´, אבל האבא החליט להוציא אותו לבית ספר ממלכתי דתי. הוא אמר בכאב לב שאינו יודע מה לעשות, וביקש עצה. הרב שאל: "אתה עם רכב כאן? בוא ניסע אליו הביתה". הרב, עם גלימתו, נכנס לרכב הגרוטאה של אותו מנהל בית ספר, וביחד הם נסעו. אנשים ראו ברמזורים את מרן נוסע ברכב כזה, ולא האמינו. שניהם הגיעו לרמות, דפיקות בדלת, האבא ראה את הרב עובדיה - ופשוט קרס. בזכות הביקור הזה, הילד חזר לבית הספר התורני.

לקריאת מאמרים, סיפורים, והספדים נוספים על פטירת מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, לחצו למטה על התגית "פטירת הרב עובדיה"