הרב צבי חקק, עוזרו האישי של מרן זצ"ל, חושף סיפורים מדהימים שטרם סופרו

"מתוך הקודש פנימה": הרב צבי חקק, עוזרו האישי ויד ימינו של מרן פוסק הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, במשך למעלה מ-20 שנים, חושף מן הקודש פנימה סיפורים מדהימים שטרם סופרו, על גדלותו והנהגתו של מרן זצוק"ל, כפי מה שראו עיניו בכל אותן שנים רבות בהן ליווה את מרן זצוק"ל.

מודעה קטנה בעיתון

מרן זצ"ל היה רגיל בכל בוקר לקרוא את עיתוני הבוקר החרדים. והנה, כמעט בכל יום מופיעות לצערנו בתחתית עמוד העיתון מודעות קטנות בבקשת צדקה, לאלמנה ויתומים, טיפול רפואי וכדומה. רוב האנשים מדלגים על מודעות אלו, ועוברים לסדר היום. אבל לבו הרחום והחנון של מרן לא נתן לו להתעלם מהמצוקה. מרן היה מבקש שנברר את הכתובת של הנזקקים, ותיכף ומיד הוא היה שולח את אברהם הנהג שימסור מצרכים וכו' לאותה משפחה נזקקת, כדי שיהיה להם מצרכים לאותם ימים ולשבת הקרובה. ואחר כך היה ממשיך לדאוג להם, מדבר עם ארגוני חסד למיניהם, כדוגמת "קו החסד" של גב' בניזרי, ומבקשם לטפל הלאה באותה משפחה. וכל זאת ממודעה קטנה שמרן ראה בעיתון.

לקח הכל ללב

אנשים היו מתרעמים, מדוע מכניסים ביום רק 20-30 אנשים עם צרות לקבלת ברכה. הם לא הבינו, מה הבעיה להכניס עוד אחד או שניים. אבל הנקודה הייתה, שמרן זצ"ל היה לוקח את הכל ללב. לא אגזים אם אומר, שלפעמים לרב היה כואב יותר מהאנשים עצמם. אחרי שמרן היה יוצא מהלשכה הוא היה מאד מותש, היה אומר: "אין לי כוח יותר", והיה ממשיך לבכות על צרותיהם של הפונים. ולכן הרופאים הזהירו שלא להכניס אליו יותר מדי אנשים עם צרות, כי זה היה ממש מסוכן עבורו. 

הפלה = רצח

למרות שלא היה אפשרי להכניס את כל הפונים, כאמור, אבל היה יוצא מן הכלל: אישה שרצתה להתייעץ עם מרן זצ"ל לגבי "הפלה" – מרן הורה להכניסה מייד, כיוון ש"פיקוח נפש דוחה הכל". את כולן היה שולח לפרופסור הרב אברהם סופר שיחיה, שיחליט אם יש היתר לבצע הפלה, (כשיש חשש שההריון יהווה סכנה לאישה), או לא. עשרות אלפי ילדים חייבים לרב את החיים שלהם, בגלל ששכנע את אימם שלא תפיל את פרי בטנה. פעמים רבות הרופאים פסקו בביטחון שיהיו מומים קשים לעובר וכדומה, ולכן המליצו להפיל את העובר, אך מרן הבטיח שייוולד תינוק בריא ושלם, וכך היה כמעט בכל המקרים. הרב היה רגיל לספר לפונות, שפעם באה אליו אישה, והזמינה אותו שיסדר חופה וקידושין לבנה. והיא הוסיפה ואמרה: "זה לא הבן שלי, זה הבן שלך, כל הרופאים לפני 20 שנה אמרו שהוא ייוולד עם מומים קשים, ולכן חשבתי להפילו, ה' ירחם, אך אתה הבטחת לי שיצא בריא ושלם, וכך היה".

קודם כל פשוטי העם

שאלות רבות מכל קצוות תבל היו מגיעות בכל יום למרן זצ"ל. היינו ממיינים את המכתבים, ושאלות שחשבנו שהן חשובות היינו מניחים על שולחנו של מרן לעיונו. היו מכתבים שמרן שם בצד, והיו שהיה משיב עליהם, והיו מכתבים שמרן אף הזמין את השואל. וכך הרבה אנשים זכו להיפגש עם מרן, לקבל ברכה או ייעוץ, אך ורק מתוך מכתב ששלחו. הם לא האמינו למראה עיניהם, ולא חשבו שכך יקרה. למשל, בחור כהן נפגש עם גרושה, ושאל את מרן אם מותר לו לישא אותה לאישה. מרן לא הסתפק בתשובה בכתב שהדבר אסור, אלא הזמין את הבחור, ושוחח עימו על כך, כי הוא ידע את הקושי שאותו בחור יעבור עם קבלת התשובה.

כלל נוסף לימד אותי מרן זצ"ל: להתייחס תחילה לשאלותיהם של פשוטי העם, ורק אחר כך לתלמידי חכמים והרבנים. משום ש"תלמיד חכם יתאמץ, יעיין בספרים, וימצא תשובה לשאלתו, אבל איש פשוט אין בכוחו למצא את התשובה באופן עצמאי". ולכן, רוב התשובות בכתב יד שמרן כתב היו לאנשים פשוטים, לבחורי ישיבות צעירים, ולא לרבנים ידועים ומיוחסים.

דאגה לנער כבן יחיד

נער מפתח תקווה שלח מכתב למרן זצ"ל. הוא סיפר, שהוא חולה מאד בלבו, וכעת הגיע זמנו לעלות לישיבה לצעירים (מקביל לכיתות ט-יא). והנה, בגלל מצב בריאותו הוא אינו יכול ללמוד בישיבה מחוץ לעירו, ולכן נותרו לו 2 אפשריות לגבי מקום לימודיו: ישיבת "אור ישראל", ישיבה ברמה גבוהה למצטיינים, אלא שהוא חושב שלא יקבלו אותו לשם. או ישיבה פחות טובה, שם הוא חושב שיתקבל, אך הוא חושש ששם לא יוכל למצות את כוחותיו. והוא שאל בעצת מרן זצ"ל. הנחנו את המכתב על שולחנו של מרן זצ"ל, ולתדהמתנו המכתב נעלם. אחרי יום-יומיים, מרן קרא לחה"כ ר' אלי ישי הי"ו, הוא שלף את המכתב של הנער מכיסו, וביקש מר' אלי ישי לקוראו. לאחר מכן, מרן ציוה עליו לדאוג לסדר לאותו נער את ישיבת "אור ישראל". ר' אלי אמר למרן: "אבל הם לא מכירים אותי, זו ישיבה אשכנזית, ואני לא יכול לעשות כן". א"ל מרן: "אתה שר, ואיך כזה דבר לא יכול, אל תחזור אלי עד שתסדר את הדבר". ר' אלי ישי השתדל בכל כוחו עד שהצליח שישיבת "אור ישראל" קיבלה את הנער לשורותיה. סוף דבר, השתילו לב מלאכותי לנער הזה, והיה בא פעמים רבות לקבל את ברכתו של מרן זצ"ל.

כמו מלאך בלי אוכל ושינה

מרן זצ"ל היה רגיל לומר בלשון הפסוק "בשתיים יעופף", כלומר, בשעה 2 בלילה נלך לישון!! אבל הרבה פעמים, הרב הלך לישון גם אחרי שעה זו, אם הוא היה באמצע כתיבת איזו תשובה חשובה, או באמצע לימוד סוגיה עמוקה, וכדומה. גם כשסוף סוף היה הולך לישון, היה לוקח עמו מספר ספרים לעיון עד שיירדם. ופעמים רבות כשהגיעו שאלות דחופות, היה מבקש להכניסן לחדר השינה, שם היה מעיין בשאלות (לפעמים, היו אלו שאלות ארוכות שלוקח חצי שעה-שעה רק לקוראן), ומשיב עליהן באותו הלילה. תיכף כשהייתי מגיע בבוקר היה מבקש שנשלח את התשובה באופן מיידי. אחרי 10 דקות היה שואל: "נו, כבר שלחת?". כך היה דואג שהתשובה תגיע בזמן לשואל. בעצם, מרן זצ"ל בקושי ישן בלילה, רק ביום היה ישן 2-3 שעות. גם לגבי האוכל, מרוב שהיה שקוע בלימודו הוא היה שוכח לאכול, והיה צריך לקרוא לו לאכול, ולפעמים היו צריכים להכריח אותו לאכול. כי היה אומר, עוד 10 דקות והיה נהפך לחצי שעה, וכו'. כשהיינו חוזרים לפנות בוקר מעצרות התשובה, היינו סחוטים, עייפים, כמו סמרטוטים. ובוודאי שמרן היה יותר תשוש, כי הוא נשא מדברותיו ב-3-4 מקומות בלילה אחד. אבל... מעולם לא לקחתי אותו לחדר השינה, אלא תמיד ניגש למקום לימודו ללמוד ולכתוב את ספריו.

ענוותנותו של מרן

בשעה שמרן זצ"ל היה לובש את הגלימה והמצנפת, היה רגיל לומר: "אלו בגדי עבודה"... ובשעה שהיו אלפי תלמידיו שרים ורוקדים בכנסים לכבודו, הרב היה עוצם את עיניו, כדי שלא לראות את כל הכבוד הגדול שהציבור מעניק לו, והיה ממלמל פסוקי ענווה, כגון: "אל תביאני רגל גאווה", וכדומה. תמיד היה רגיל לומר: "מה איכפת לי כבוד, מה זה כבוד בכלל". מרן גם לא שמר טינה לאיש, היו רבנים שנלחמו בו בפומבי, ומרן ידע מכך, ואף על פי כן, אם היו להם שאלות קשות, והיו צריכים לבוא למרן לשואלו, הוא לא דחה אותם, אלא היה מקבלם. וכל זאת באותו יום שנלחמו בו. הם היו באים באמצע הלילה, כדי שלא יראו אותם שהם נצרכים למרן...

בעל רוח הקודש

הרב לא הסכים שיספרו את המופתים שעשה. כאשר מישהו העלה על הכתב את מופתיו הרבים, מרן  נזף בו, וציווה לגנוז את הספר ושלא להדפיסו. אבל האמת שמרן היה בעל מופת גדול. לדוגמא, כשהיינו בחורים צעירים בישיבה, היה בחור בשם דוד כהן ז"ל. שבוע לפני החתונה, בנסיעתו לקברי הצדיקים שבצפת אירעה תאונה, הוא עף מהחלון והיה במצב קשה. הרבנים הגאונים ראשי ישיבת פורת יוסף עשו עבורו תפילות מיוחדות הכוללות הקפות מסביב למיטתו, וכולם היו בטוחים שבעוד יום-יומיים יקום מחוליו. והנה, באותו הזמן מרן בא לישיבה, לשאת דרשה באזכרה של הרב עזרא שרם. אחרי הדרשה, אמרתי לרב: "הרב יברך את פלוני". הרב חשב מעט ואמר: "אין מה לברך אותו, הוא כבר סיים את התיקון שלו בעולם". ואכן אחרי שעה שעתיים הבחור הלך לעולמו... היינו מגישים למרן זצ"ל רשימת שמות לברכה, אך הוא היה מתעלם משמות מסוימים, ולאחר מכן הוברר, שחולים אלו כבר לא היו בין החיים באותה השעה.

דקדוק במצוות ובכבוד הזולת

פעם אחת בעוונותיי הרבים, הגשתי למרן זצ"ל בטעות בבוקר לפני התפילה תפילין של רבינו תם במקום רש"י, [תפילין שבשיטת רש"י מניחים לפני התפילה עם ברכה, ובגמר התפילה חולצים תפילין אלו, ומניחים תפילין שבשיטת רבינו תם, וללא ברכה]. באמצע התפילה הרגשתי בטעותי, וסיפרתי לרב על הטעות, מרן מיד חלץ את התפילין של רבינו תם, והניח את תפילין של רש"י בברכה. למרות שמרן מאד הצטער שבירך בטעות ברכה לבטלה, [ברכה על תפילין של רבינו תם], אבל הוא לא רצה לביישני בפני הציבור, ואמר לי: "כיוון שישנה מחלוקת לגבי התפילין, אז לא נורא שפעם אחת בחיים ברכתי על תפילין רבינו תם". כל זה הוא אמר רק כדי להרגיעני, אך כל אותו היום הוא לא הפסיק מלבכות, על שנכשל בברכה לבטלה. רואים מכאן גדלותו של מרן: מחד, הקפיד ביותר במצוות, יום שלם הוא בכה על ברכה לבטלה. מאידך גיסא, ידע גם להקפיד על כבוד הזולת.

לקריאת מאמרים, סיפורים, והספדים נוספים על פטירת מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, לחצו למטה על התגית "פטירת הרב עובדיה"