הרב אבנר קוואס: בעל שמחפש אמא

גברת יקרה! דעי לך שמיום שהתחתנת איתו את האמא שלו! לכן תהיי אמא שלו. שמי לב למצוקות שלו, למה שחסר לו, כי זהו נושא מאד רגיש וטעון אצל האיש...

תחת המעטה הגברי והשרירי והחזות הגדולה של הבעל נמצא ילד קטן, ילד שזקוק לחום ואהבה של אמא. לא לחנם אומרים שהבעל קשור מאד לאמא שלו. הוא זקוק להרבה חום ואהבה. כשהוא התחתן הוא עזב את אמו, וכעת נחוצה לו אמא חדשה. גברת יקרה! דעי לך שמיום שהתחתנת איתו את האמא שלו! לכן תהיי אמא שלו. שמי לב למצוקות שלו, למה שחסר לו, כי זהו נושא מאד רגיש וטעון אצל האיש.

ומהיכן למדנו שהאיש רואה באשתו את אמו? מיצחק אבינו. כעבור שלוש שנים מפטירת שרה אמנו, כשיצחק היה בן 40, קרא אברהם אבינו לאליעזר עבדו, וציווה עליו ללכת למשפחתו אשר בחרן, ולהביא משם אישה ליצחק בנו. אליעזר הגיע לחרן לעת ערב, וחנה מחוץ לעיר ליד הבאר. על פי סימן שעשה עם האלוקים, הוא מצא את רבקה כאישה המתאימה עבור יצחק. העבד גם שמח שהיא ממשפחת אברהם, ובו ביום נסגר השידוך. אליעזר הביא את רבקה לארץ ישראל. לפנות ערב הם הגיעו להר המוריה ופגשו שם את יצחק. אליעזר מספר ליצחק על רבקה שהיא בעלת מדות טובות, בעלת חסד, חכמה וחרוצה.

פנה יצחק לרבקה וביקש ממנה: "כנסי בבקשה לאהל של אמא שלי", כמו שכתוב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ". נתבונן בפסוק ונראה שלכאורה חסרה בו מילת קישור, וכך היה צריך להיות כתוב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק לָאֹהֶל של שָׂרָה אִמּוֹ"?

אבל חז"ל מגלים לנו שאף מילה לא חסרה: כל זמן שְשָׂרָה אמנו הייתה באהל, שלושה דברים היו שם: א. נר דלוק מערב שבת לערב שבת. ב. ברכה מצויה בעיסה. ג. ענן קשור מעל האהל. שלושה אלו סימלו את שלושת המצוות העיקריות המוטלות על אישה יהודייה: נר דלוק סימל את נרות השבת, הברכה בעיסה הייתה כנגד מצוות הפרשת חלה, וענן קשור מעל האהל ייצג את השכינה ששורה ע"י שמירת 'טהרת המשפחה'.

משנפטרה שרה, הנרות כבו, לא הייתה ברכה בעיסה, ונסתלק הענן. ובאמת, כל בעל מרגיש, שכשאשתו בבית יש חַיוּת בבית, יש אור, ישנה תחושה של בטחון. ומיד כשהיא הולכת, הבית חסר, אין בו את כל אותם הדברים המאירים את הבית. דרך אגב, זו הסיבה שעושים לפני החתונה את מסיבת ה"חִנָה". מהי מטרת השמחה? החִנָה אינה רק העיסה שמורחים על היד, בָּחִנָה יש רמז לכלה שעד עתה הייתה בחורה, ומיד אחרי החתונה היא הופכת להיות אישה. ולאישה יש שלוש מצוות: חלה, נדה, הדלקת הנר, ראשי תיבות חִנָ"ה.

יצחק ביקש מרבקה להיכנס לאהל של שרה אימו. ויהי כאשר נגעה כף רגלה של רבקה בפתח האוהל: הנרות חזרו לדלוק, הברכה שרתה שוב בעיסה, והענן חזר להיות קשור מעל האהל. יצחק התבונן בדבר והנה הוא רואה את שרה אימו, לכן כתוב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה - שָׂרָה אִמּוֹ". כלומר, כאשר יצחק הביא את רבקה לאהל – הוא שם לב שהיא כמו שרה אימו.

ומה כתוב מיד לאחר פסוק זה? "...וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". פירש רש"י: "דרך ארץ, כל זמן שאימו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו". כלומר, כל זמן שאימו של האיש בחיים, החיבור בינו ובין אשתו אינו מושלם, ורק לאחר פטירת אימו הוא דבק באשתו לחלוטין. מכאן אנו למדים שהאיש רוצה לראות באשתו את אמא שלו.