"עין תחת עין" (כא, כד)

מעשה בשני האחים והירושה

עשיר מופלג חי בימי רב שרירא גאון. היה לו לאותו עשיר ספר תורה עתיק שעבר אליו בירושה מאבותיו, את ספר התורה הזה כתב עזרא הסופר, ועל כן היה יקר מכל יקר. שני בנים היו לאותו עשיר, אשר חיו חיי שלוה וכל ריב ומחלוקת לא היה ביניהם. כך היה המצב בימי אביהם, אך כשנפטר האב לבית עולמו פרצה מחלוקת קשה בין השניים.

ועל מה נטש הריב? על ספר התורה העתיק והיקר. כל אחד מהם חפץ לרשת את ספר התורה, וכיון שכך לא הצליחו האחים לחלק ביניהם את ירושת אביהם, וכשגברו המריבות ואש השנאה להטה בכל עוזה, החליטו השניים לפנות ליודעי דת ודין ולשטוח את טענותיהם ותביעותיהם, ופנו אל רב שרירא גאון.

הרב שמע את טענות שני הצדדים, אך לא מצא כל דרך לפשר בין האחים, על כן הוציא פסק דין האומר, שחלוקת הירושה תערך על פי הגורל. קיבלו האחים את הדין והטילו גורל בנוכחות רב שרירא ובית דינו.  על פי הגורל זכה אחד האחים בספר התורה העתיק, ואילו השני זכה בכל הרכוש הרב שהותיר אחריו אביהם.

אין לתאר את שמחתו של האח אשר זכה בספר התורה, כה מאושר היה על שהאיר לו הגורל פנים! ואחיו, אף שזכה בזהב ובכסף לרוב, לא נחשב הרכוש הזה בעיניו, והצטער מאוד על שלא היה הוא זה שזכה בספר התורה שכה חפץ לרשת.

באותה עת, חי בעירם של האחים כופר אחד, והמעשה בשני האחים ובגורל שערכו הגיע לאזניו, חמתו בערה בו על כי אחד מן האחים הסכים לוותר על הון עתק ובלבד שיזכה בס"ת, וכמובן שזלזל ולעג על האח ששמח שנפלה בחלקו הס"ת לעומת כל הרכוש של אביו, ולכן החליט מרוב רשעותו וזלזולו לפסול את הספר תורה כדי לנקום באח המאושר שכיבד והעריך את הס"ת יותר מכל הון.

התחפש הכופר לבל יכירוהו, ובא בחשאי לבית הכנסת בו מונח היה ספר התורה המפורסם, הסתתר באחת הפינות עד רדת הערב, ואז, כשסוף סוף עזבו אחרוני המתפללים את המקום, הגיח ממחבואו ופנה היישר אל ארון הקודש, נטל את ספר התורה, הוציאו מנרתיקו ופתחו, והנה נפתח לפניו הפסוק "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות כג, כה), מחק הרשע את האות ע' שבמילה "ועבדתם" ובמקומה כתב את הא', ועל ידי כך פסל את ספר התורה.

בקור רוח השיב הכופר את ספר התורה למקומו שבארון הקודש, ופנה להסתתר במקום מחבואו. הגיע הבוקר והמתפללים החלו להגיע לבית הכנסת, כשנתמלא המקום יצא הכופר ממחבואו והתערב בין האנשים, וכך לא נודע מעשהו לאיש.

כעבור זמן מה, כאשר הגיעו לקריאת התורה בפרשת משפטים ופתחו במקום זה את ספר התורה, התברר כי יש בו טעות ובמקום האות ע' במילה "ועבדתם" כתובה האות א'!

כששמע זאת האח אשר ירש את ספר התורה, הצטער על כך צער רב. מרוב עצב ועוגמה חלה במחלה קשה. ידע האח, כי טעות בספר תורה ניתן לתקן, אך הדבר לא ניחם אותו. וכך אמר בצערו: "אם טעות שכזו מצויה בספר התורה הזה, אות וסימן הוא שספר זה לא יצא מתחת ידיו של עזרא הסופר".

ככל שעברו הימים גדל צערו של האיש, ומחלתו החמירה. הרופאים שהוזעקו אליו לא מצאו תרופה למחלתו ואמרו נואש לחייו. והנה בא אליו אביו בחלום הלילה, וכך אמר לו; "בני, אל תצטער! את ספר התורה שירשת אמנם כתב עזרא הסופר, אך אותה טעות לא יצאה חלילה מתחת ידו. כי אם מאיש רשע וכופר הוא שעשה את הרעה הזאת, כי רצה ליטול אוצר יקר זה מידך".

גם בלילה הבא שב אותו חלום ופקד את החולה: אביו נראה אליו וסיפר לו על אותו כופר, שהטיל פסול בספר התורה הקדוש. ואף סימן מסר בידו האב: "לך מחר לבית הכנסת, שם מתחת לשולחן תמצא עין אחת, וזוהי עינו הימנית של הכופר הרשע. כי בעת שמחק את הע' נפלה עינו שלו לארץ, ונתקיים בו מאמר הכתוב; "עין תחת עין", ובאשר לטעות המשיך האב: "איש בל יתקן אותה, שכן בית דין של מעלה פסקו שעזרא הסופר יתקן במו ידיו את ספר התורה אשר כתב".

בבוקר המחרת סיפר הבן את דבר חלומו לחכמי עירו, ובבואם לבית הכנסת מצאו כי נכונים דברי החלום. (יד אשר)

"וכי יפתח איש בור" (כא, לג)

שלא לגרום צער לחבר

מסופר על הסבא מסלבודקה, שראה פעם את אחד מבחורי ישיבתו - ישיבת סלבודקה, שהתכופף להרים פיסת נייר שהיתה זרוקה בחצר הישיבה, בחושבו כי מדובר בדף קרוע מספרי הקודש הטעון גניזה. אולם, משנוכח לדעת שפיסת הנייר לא הכילה דבר תורה, השליכה שוב לארץ.

הבחין הסבא מסלבודקה בהתנהגותו של הבחור, קרא אליו והוכיחו "איך אתה מעז לעשות דבר כזה? הלא אתה מזיק ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם"... תמה הבחור והשיב, "כי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים?

הסביר לו הסבא: "בּוֹר", אין זה דוקא אם אתה עושה מכשול ותקלה, שחברך עלול להיהרג או להינזק. אלא גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים נייר זה, אתה "מזיק" שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו, ואתה מתחייב על כך משום "בור".

יתר על כן, אף שאתה לא בעל הנייר הזה ולא אתה השלכת אותו בראשונה על הרצפה אלא אדם אחר, אבל מאחר והגבהת אותו, אתה הוא עכשיו בעל "הבור" ובעל התקלה. שכן, כך אומרת הגמרא, שבמעשה זה של השלכת הנייר שוב לרצפה, סלקת את המעשה הראשון ועכשיו אתה הוא החייב.

מהמעשה הנ"ל אנו למדים, כמה צריך האדם להיזהר מאוד לבל יגרום נזק או צער לחבירו, וכ"ש להחזיר ספרים למקומם בגמר הלימוד כשם שאין הוא רוצה שאחרים יגרמו לו נזק וצער, "וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". (בני ציון)

"שבועת ה' תהיה בין שניהם" (כב, י)

לא לחשוד בכשרים

הגאון רבי שמואל שטראשון זצ"ל המכונה הרש"ש (בעל הגהות וחידושי הרש"ש על הש"ס), היה מנהל קופת גמ"ח, והיה לו פנקס מיוחד שבו רשם את שם הלווה ואת סכום ההלואה, וכשהיו מחזירים לו את ההלואה היה מוחק בפנקסו את ההלואה.

יום אחד, ניגש להרש"ש החייט של העיר לקבל הלוואה, וכשהגיע זמן הפירעון בא שוב החייט לבית הרב ושילם לו את חובו. הרב היה שקוע באותה שעה בלימודו, ואמר לחייט שישאיר את צרור הכסף על השולחן, נטל הרב את הצרור והחביאו בינתיים בסוף ספר הרי"ף שעיין בו, ושב לעיונו. הענין נשכח ממנו ולא ציין בפנקס שהכסף הוחזר לו.

יום אחד, נטל הרש"ש את פנקס הגמ"ח כדי לבדוק את החשבונות, ומצא כי החייט לא שילם את חובו. שלח וקרא לו: מה עם ההלואה? החייט עמד משתומם, ואמר: הלא שילמתי כבר מזמן את ההלואה! והרש"ש השיב: אילו היית משלם בוודאי הייתי זוכר, וגם הייתי רושם בפנקס ששילמת. החייט שב וטען שכבר פרע את החוב, ואילו הרב בלית ברירה תבע אותו לדין תורה, ופסקו שהחייט צריך להישבע ששילם, הרש"ש שהיה בטוח שהוא לא שילם לא רצה לגרום לו שישבע לשקר, ולפיכך אמר שהוא מוחל לו על הכסף.

יצאו שניהם מבית הדין, אך השמועה יצאה בעיר שהחייט נוכל ושקרן, והפסיקו לתת לו עבודה, עד שירד מיום ליום ונעשה עני ואביון, ונאלץ להעביר את חנותו ודירתו לעיר אחרת. לאחר זמן מסוים נטל הרש"ש את ספר הרי"ף לעיין בו, והנה ראה מעטפה ובתוכה הכסף שהחייט החזיר לפירעון חובו!

נקל לתאר את הרגשתו של הרש"ש ברגע זה, הוא היה נסער לגמרי, והבין שהצדק עם החייט. הרש"ש לא היסס לרגע, מיד יצא לרחוב והלך במהירות לביתו של החייט, אך לצערו לא מצא אותו במקום שבו היה דר, ואמרו לו, שמחמת הבושה על השמועה שיצאה עליו, עקר את דירתו וחנותו לאיזור מרוחק יותר, שאולי השמועה לא הגיעה לשם, כדי שיוכל לפרנס את בני משפחתו.

לבסוף, הרש"ש חקר ושאל עד שמצא את חנותו של החייט, ומיד כשנפתחה לפניו הדלת, נפל מלוא קומתו על הארץ, וביקש בקול בכי: "תמחל לי! צדקת ממני! החזרת לי את ההלואה ואני לא שמתי לב לזה, והאשמתי אותך באשמת שווא כאילו אתה גנב!

החייט המבויש לא קיבל זאת, והשיב כנגדו: לא, אינני מוחל! הרי הרגת אותי! וכל העיר חרצו את דיני כנוכל, שקרן וגנב.

הרהר הרש"ש בינו לבין עצמו, ואמר לחייט: "אתה באמת צודק, ועל כן אני מציע לתקן את אשר עויתי ופשעתי, באופן שאעבור בכל העיר ואלך לכל בתי הכנסת, ואתוודה בפני כולם שאני חטאתי ואתה צודק, ובאמת החזרת ולא היית נשבע לשקר".

אבל החייט המשיך בשלו: "לא, אינני מוחל! כי מה יאמרו הבריות? כולם יאמרו שהרש"ש צדיק, וברוב צדקותו ראה שכל בני העיר הפסיקו לתת עבודה לחייט הנוכל, ועל כן ברוב רחמיו החליט לעבור בכל בתי הכנסת, ולומר שהוא טועה, והחייט צדק, על מנת שתהיה פרנסה לחייט".

כששמע הרש"ש כך, אמר לחייט: "עלה בדעתי רעיון, לך יש בן ולי יש בת, אני אקח את בנך חתן לבתי, ואז בוודאי אף אחד לא יאמר שלקחתי לבתי חתן בן של נוכל שבא ממשפחה מקולקלת, אלא כולם יבינו ויאמינו שהכל אמת, ואתה אדם ישר והגון שנעשה לך עוול על ידי, ועל ידי כך אתקן את מה שקלקלתי".

באותו רגע אורו עיני החייט, ואמר: "באופן כזה אני מוחל" וכך היה, בן החייט נעשה לחתנו של הרש"ש, והכל בא על מקומו בשלום. (מוחל וסולח)

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כב, כא)

עונש המצער אלמנה

מעשה באדם אחד, שהשכיר דירה לאלמנה עניה ויתומיה עימה. כשעברו חודש ימים בא ותבע את שכר הדירה, ולא היה לאלמנה מהיכן לשלם, ולפיכך דרש ממנה לפנות את הדירה, אך לא היה לה מקום אחר לדור שם. הימים היו עיצומו של חורף קשה, ברד, כפור ורוח זלעפות, מה עשה? הלך והסיר את הרעפים שעל הגג, והגשם והברד ירדו לתוך הבית. באו אליו בני אדם רחמנים, וביקשו והתחננו בפניו שיחוס עליה ועל יתומיה הקטנים, ויניח להם לגור בדירה עד סוף ימי החורף, ולא אבה לשמוע. על כן נאלצה האלמנה בעל כרחה לעזוב את הדירה ביום סגריר, ודמעתה על לחיה ואין חומל ואין מנחם, עד שמצאה מנוח לרגלה באיזה מערה. כולם דיברו על שערוריה זו ועל אכזריותו של בעל הדירה.

הגאון ה"חפץ חיים", שהיה עד למעשה נבלה זה, הצטער מאוד וקרא בקול את הפסוקים: "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם... " ותהה לומר מה יהיה איפוא סופו של בר-נש אכזרי זה? עברו שנים והעונש בושש מלבוא.

כעבור עשר שנים בא כלב שוטה, ונשך את האיש בעל הדירה, הוא התייסר ביסורין קשים ומרים והתפתל במכאוביו במשך כמה שבועות, והיה נובח ככלב עד שלבסוף מת ביסוריו, ועל זה נאמר "אל תתייאש מן הפורענות", סופה לבוא על מי שמגיע לו, שכבר אמר דוד המלך "אנה מפניך אברח, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'".

עוד סיפר הגאון בעל החפץ חיים, היתה תקופה שהיו חוטפים ילדים ומוסרים אותם לצבאו של ניקולאי הרשע. קצב אחד שתפסו את בנו, הלך וחטף נער בן ישיבה אחד ומסרו לצבא שישרת במקום בנו, צער רב נצטערתי על כך, ולמעלה משלושים שנה עקבתי בסקרנות לראות מה עונשו של הרשע הזה, עד שנודע לי כי בנו של הקצב הורעל כל דמו ולא הועילו לו כל הרפואות, ולאחר שסבל יסורים קשים מת, אנשי חברא קדישא חששו לטפל בו מפני סכנת ההתדבקות, והקצב נאלץ בעצמו לקבור את בנו במו ידיו. (ספר החפץ חיים)

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כב, כא)

כוחה של תפילה

סיפרו פעם לגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, כי בשכונת שערי חסד מתגוררת אלמנה אחת, אשר מעל לדירתה מתגוררים שכנים המסבים לה עוגמת נפש וצער.

הזדעזע רבי שלמה זלמן לשמע הדברים, ותהה מעמקי ליבו הטהור: כיצד אפשר בכלל לצער אשה אלמנה?! ותוך כדי כך הוסיף; כאשר אתפלל "והצילני משכן רע", אכוין גם על שכניה של האשה האלמנה.

והנה כעבור שבועיים ימים, ללא כל הודעה מוקדמת, העתיקו השכנים הרעים את דירתם למקום אחר, ויהי לפלא.