מדור "קרועים בין העולם החרדי והחילוני": דרכי חינוך למניעת נשירת ילדינו מהיהדות (בפרט להורים חוזרים בתשובה)

קוראים להם שבאבניקים, דתלשי"ם, נוער נושר, נוער בסיכון. איך שלא תקראו להם הם גורמים צער ועוגמת נפש בל יתואר להוריהם ולכל הסובב אותם, ובעיקר ל...עצמם. התופעה מתרחבת לצערנו, ובעיקר בקרב ציבור החוזרים בתשובה. במדור החדש "שתולים בבית השם", נעסוק בכך. והפעם, כיצד נחנך נכון ונמנע את נשירת ילדינו מהיהדות?

מדור חדש: קרועים בין העולם החרדי והחילוני
דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, למניעת נשירת הילדים מהיהדות. דרכי התמודדות עם נערים הנקרעים בין העולם הדתי והחרדי לעולם החילוני. מיועד להורים ולנערים המתמודדים עצמם. מאת הרב יחיאל פליסקין, יועץ חינוכי, מומחה לנוער מתמודד, מחבר ספר 'שתולים בבית השם' העוסק בנושאים אלו. טל: 052-7614899. דוא"ל: ymp803@gmail.com

מלאכת החינוך בדורנו היא משימה עצומה. במאמר שלפנינו נתמקד באחד הנושאים המרכזיים שדורשים בירור - כיצד מחנכים לקיים מצוות מתוך שמחה.

הנטייה לכפות על מצוות

כאשר הורה רואה שאחד מילדיו מסרב לקיים מצוה כלשהיא, נניח לברך לפני האוכל, הוא כמובן עשוי להכנס ללחץ, ולהפעיל עליו מערכת של משמעת: אמירה חוזרת ונשנית, גערה, ענישה, ועוד.

נטיה זו מתעצמת כשמדובר בהורים בעלי תשובה. וזאת משום שההורה הרי מכיר את העולם שמבחוץ, וכל חולשה רוחנית המתגלה אצל ילדו מעוררת אצלו חששות שמא הוא בדרך החוצה אל פריקת עול. כך שמלאכת החינוך אצלם עשויה לעמוד בצל של חרדה מתמשכת, העלולה להביא את ההורים לתגובות מוקצנות, ואולי אף היסטריות.

אולם, הכלל הידוע אומר, כי ככל שמפלס הפחד של ההורים עולה, כך הילד מתרחק יותר מהם, ומהערכים אותם הם מייצגים. וחלומות הזוועה נוטות להגשים את עצמן!

חינוך למצוות מתוך אהבה

באופן עקרוני, חינוך לשמירת תורה ומצוות צריך להעשות רק מתוך שמחה ואהבה. כאשר ההורים עצמם חווים את שמירת המצוות באופן מהנה ומרומם, ולא כעול מכביד ח"ו, ויוצרים בבית אטמוספירה תורנית, אזי באופן טבעי גם הילדים ינחלו גישה חיובית זו, וייטיבו להתקשר לחיי תורה.

אולם השאלה היא, מה עושים אם בכל זאת הילד מסרב לקיים מצוות מסוימות? למשל, האב מציע לבנו לבא עמו ללימוד משותף בבית הכנסת, והילד ממשיך במשחק בו הוא שקוע.

ובכן, כלל גדול הוא, כי אין להפעיל אמצעי כפיה ומשמעת בקשר לשמירת מצוות. אלא מזכירים לילד פעם אחת [מקסימום פעמיים] בטון רגוע את חובתו בשעה זו, ואז ממשיכים הלאה לענין הבא. לדוגמא: ילד אינו רוצה להתפלל, מביאים לו את הסידור, ואומרים לו: "תתפלל".

דווקא לאמירה החד-פעמית והתמימה הזו, יש כח עוצמתי. הילד קולט שהמצוות הם לא דבר קשה שעומד למלחמות, אלא דרך חיים מובנת מאליה. הוא לא יפתח ריאקציות [התנגדות), כי התורה והמצוות לכשעצמן הם נעימות ויפות, הדבר היחיד הצובע אותם בצבעים קודרים, זה ענן שחור של כעסים ועונשים המתלווים אליהם.

יתכן אמנם שיהיו פעמים בודדות שהילד אכן לא יקיים מצוה מסוימת באותו פעם, אך באופן כללי הוא ילמד לקיים את המצוות, מתוך מודעות פנימית וחשק נלהב. וזה בדוק ומנוסה בבירור.

דעת גדולי התורה

הוראה זו עשויה להשמע חדשנית, אולם היא נאמרה על ידי רבים מגדולי התורה. להלן חלק מדבריהם:

א] באגרת הגר"א: "וכן התינוקות לא יכבידו עליהם, כי אם בנחת וליתן להם פרוטות, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת".

ב] כ"ק האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל: "אי אפשר לכפות ללמוד תורה! אפשר למנות משגיח נוסף ואפילו עשרה משגיחים, ודבר לא יעזור. עדיין לא נמצא אמצעי לכפות מישהו שירצה ללמוד! יש להכניס בלבות התלמידים שירגישו טעם בתורה". (עפ"י מנחת יהודה וירושלים, עמ' ריז).

ג] רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: "ההצלחה בחינוך ללימוד התורה היא על ידי עידוד, קירוב, ונתינת טעם ו'געשמעק' בלימוד. חשק אי אפשר להכניס בכח! אדרבה, אם האב יתעקש עם בנו, יביא את ההיפך". (דרכי החיים ח"ב עמ' כ').

ד] שאלו את הגראי"ל שטיינמן שליט"א אודות אברך שבנו כשנמצא בבית כגון בשבת, אינו רוצה להתפלל. כשהאבא מעיר לו בכח הוא מתרגז, וכשמעיר בטובות - לא הולך. והשיב: "רק להניח הסידור לפניו ולומר לו שיתפלל, אם ילך בכח לבסוף תמאס עליו התפילה". (עפ"י צדיק כתמר יפרח עמ' רלה).

ה] רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז': "אם מכריחים את הילד לעשות דבר בכפייה, זה משניא עליו את אותו הדבר, וכשמכריחים את הילדים להתפלל הם מפסיקים להתפלל, לכן יש ילדים שעומדים בבית הכנסת ולא מוציאים מילה מהפה, מפני שהכריחו אותם להתפלל". (מתוך כתביו).

חינוך לעניני דרך ארץ

כל הדברים דלעיל נאמרו אך ורק לגבי חינוך לתורה ולמצוות, אולם בכל הנוגע לחינוך לדרך ארץ ולהתנהגות אנושית, יש בהחלט מקום להטלת משמעת, גבולות, ואף ענישה במקרה הצורך. לדוגמא, ילד שמסרב לצחצח שיניים, או שמתחצף להורים, או שמכה את אחיו, הרי שמותר ואף צריך לנזוף בו, או להביט בו שתי דקות בדומיה קפדנית, ואף להעניש אותו.

למעשה, 'תורת המשמעת' היא חכמה שלמה שצריכה לימוד, ולא באנו כאן לעיין בה, כל כוונתי הינה להבהיר, שבנוגע להנהגה יומיומית תקינה מומלץ להשאר עם הגישה הותיקה שגורסת חינוך גם בכפייה.

מה הסיבה לחילוק זה? המחנך הרב יחיאל יעקבסון שליט"א מסביר, כי כאשר אנו מחנכים ילד לשמור הגיינה או להמנע מאלימות, הרי שגם אם נשתמש באמצעי כפייה בלתי נעימים, עדיין המטרה תושג. הילד ילמד שלא מרימים יד על חברים, או שחובה להחליף בגדים פעם ביומיים! עוד לא ראינו נער בגיל ההתבגרות שמחליט פתאום לא להתקלח שבועיים או להצטרף לכנופיית עבריינים, רק משום שאילצו אותו על דברים אלו בגיל הילדות.

במילים אחרות: כאשר אנו מחנכים את הילד להיות 'בן אדם', הוא אכן יהפוך להיות 'בן אדם', וכל עוד הוא שפוי הוא לא ירצה להוריד את עצמו לדרגת 'בהמה'. אולם במה שנוגע לקיום תורה ומצוות, הרי אם נפעיל אפילו גרם אחד של כפייה מעבר למותר, מיד יתעוררו להם הריאקציה וההתנגדות הפנימית, ואז כשהנער יתבגר הוא עלול בקלות ובמהירות לבעוט ח"ו בשמירת המצוות, כפי שאכן קורה לעינינו לא אחת.

דבר שהוא גם דרך ארץ וגם מצוה

רבים מהנושאים העומדים לחינוך, מורכבים משני רבדים: זו גם מצווה מהתורה, וגם התנהגות מקובלת בעולם. לדוגמא: כיבוד הורים, קימה בבוקר, שמירה מניבול פה. אם ההורה רוצה להטיל משמעת בנושאים אלו, זו זכותו המלאה, אולם מומלץ בשעת מעשה להתעלם מן המצווה שבזה, ורק לדבר על הדרך ארץ. לדוגמא: "איך אתה מעז לדבר כך אל אביך?", עדיף מאשר: "כבד את אביך ואת אמך". כי כך אנחנו לא מעמידים את ציווי התורה כגורם של כפייה שיעורר ריאקציה.

לסיכום

כאשר מחנכים לדרך ארץ והתנהגות אנושית, אפשר לחנך גם בדרכי ענישה וכפיה, משום שאלו הם דרישות בסיסיות המהוות תנאי קבלה לחברה האנושית, בין אם מדובר בדתיים, חילונים, ואפילו גוים. אולם בכל הנוגע לתורה ומצוות, שמירת שבתות וחגים, לבישת ציצית והנחת תפילין, שמירת הלשון ושמירת העיניים, יש לנהוג עם בילדים בעדינות, בכפפות של משי, ואך ורק בדרכים חיוביות.