סיפורים לפרשת השבוע - פרשת אמור

פרשת אמור: סיפורים לשולחן שבת, מתוך הספר המיוחד והנפלא "עונג לשולחן שבת", הכולל בתוכו מאות מעשיות, עובדות, הנהגות וסיפורים נפלאים, על גדולי ישראל, מסודרים על פי פרשיות השבוע. עם תמונות רבות של גדולי ישראל. הספר מושקע ומיוחד ביופיו. (להשיג בטלפון 054-8413979).

"בין הערביים פסח לה'" (כג, ה)

מהשמים זימנו צרכי הפסח

מעשה בחסיד רבי שלום בוחבוט זצוק"ל, שבהתקרב חג הפסח ביתו היה ריק לחלוטין, והפרוטה כלתה מן הכיס, כך שלא היתה לו את האפשרות לקנות מצרכים לכבוד החג.

אשתו הרבנית הפצירה בו ללכת ולדאוג עבור הוצאות החג, ישב הרב וסידר את רשימת המצרכים הדרושים כולל כל ההוצאות הכספיות, והחליט ללכת אל הכותל המערבי - מקום שהשכינה לא זזה משם המסוגל לקיבול התפילות, להתפלל ולשפוך שיחו לפני הבורא שישלח לו ישועה, כדי שיוכל לחגוג את חג הפסח הוא ובני ביתו בשמחה.

לאחר שחזר לביתו מהכותל המערבי, הכניס הרב את ידו לכיס מעילו, והוציא משם את כל הסכום הדרוש להוצאות החג, וכל זה בלי שירגיש שמישהו באמצע התפילה דחף לכיס מעילו את הסכום הדרוש.

והנה, באחד מן הפעמים חלם ר' עזרא רפול זצ"ל בליל שבת, שמצבו של ר' שלום בוחבוט דחוק מאוד, ומקיים את סעודות השבת בצמצום גדול. רבי עזרא רפול החליט לקחת את הענין ברצינות, וכבר ביום ראשון הלך לדאוג לרב ואסף כסף עבורו מאת ידידיו. בדרכו לביתו של ר' שלום להביא לו את הכסף פגש את המקובל רבי שלום הדאיה זצוק"ל, ושאלו האם הוא יודע על מצבו של רבי שלום בוחבוט כי דחוק הוא?!

השיב לו ר' עזרא: כן, בדיוק אני הולך לכיוון ביתו של ר' שלום לתת לו את כל הסכום שאספתי לכבודו, וסיפר לו את כל מעשה החלום שחלם.

ועל מעלת קדושתו של חכם בוחבוט, סיפר רבי נתן סאלם זצ"ל, שפעם בעת התפילה כאשר היה מתפלל רבינו, אמר ילד אחד קטן לגבאי שהטלית של הרב נשרפת, הגבאי השתיקו ואמר אח"כ שאותו ילד זכה לראות את השכינה ששורה על הרב. (יכין עזרא)

 
"ועניתם את נפשותיכם" (כג, כז)

שומע לחכם ויחכם

מעשה ברבי אברהם פאטל זצ"ל, שבשנותיו האחרונות אסרו עליו הרופאים לצום ביום הכיפורים מחמת חוליו וחולשת לבו. התקומם רבי אברהם ומאן לקבל את הדין: "שומר מצוה לא ידע דבר רע", צטט את הכתוב. בערב היום הקדוש המה ביתו מהמון נכדיו שבאו לקבל את ברכתו לחתימה טובה, ומבני השכונה מוקיריו ומעריציו שבאו להתברך מפיו.

בשעה שתים אחר הצהריים הופיע בביתו חתנו הגדול, מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ואמר לו בקצרה: "יודע אני שתלמיד חכם אתה, ולא באתי לפלפל עמך בהלכה, אלא להורות הוראה. גוזר אני עליך שתאכל ותשתה פחות מכשעור". לאחר מכן התברך וברך, ונפרד לשלום בברכת "תזכו לשנים רבות".

לאחר שהלך התלבט רבי אברהם בקול באזני נכדיו וכל הנוכחים, כיצד יוכל לאכול ביום הקדוש, בטוח הוא שהרופאים טועים, כוחי במותני וחזק אני דיו, אבל הרב פסק הלכה, מה אעשה? ובכה בדמעות שליש.

במוצאי היום הקדוש התקשר הרב לבית חתנו הגדול והודיע למרן הראשל"צ זצוק"ל שקיים את גזירתו בבחינת "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" ומידי שנה חזר הדבר על עצמו, מרן הראשל"צ זצוק"ל היה בא ופוסק את פסקו, ורבי אברהם מתמוגג בדמעות, ומציית לדעת תורה ולפסק ההלכה. (ויאמר אברהם)

"כי יום כיפורים הוא לכם" (כג, כח)

מלחמת הנפש

שעת בין הערביים של ערב יום הכיפורים, העיירה אמשינוב שוקקת חיים ואנשיה עסוקים בהכנות האחרונות לקראת היום הקדוש.

בית מדרשו של רבי מנחם קאליש, האדמו"ר מאמשינוב, השוכן בלב העיירה מתמלא והולך. המתכנסים פותחים באמירת תהלים מתוך שפיכת הלב, אחרים עדיין עסוקים בחשבון נפש ובאמירת 'על חטא' קודם רדת היום, הכל ממתינים לרגע שבו יכנס הרבי לבית המדרש והחזן יפתח במילים המרטיטות 'כל נדרי'.

אך הרבי מתעכב משום מה, רק בני משפחה קרובים ביותר ידעו לספר לאחר מכן את אשר אירע.

באותן שעות נאספו כל בני הבית - הבנים והנכדים, בחדרו של הרבי לקבל את ברכתו, ופתאום נשמעו דפיקות נמרצות בדלת הבית, ועוררו לרגע פחד בלב הנוכחים.

בפתח עמדו נפח העיירה וזוגתו, שניהם ממררים בבכי. בעוד הרבנית מזמינה אותם להיכנס ולשבת, החלו לספר את הדבר הנורא שאירע להם.

בנם, נער מתבגר, הולך זה זמן רב אחרי שרירות ליבו. הוא מרבה להתרועע עם הנערים הגויים ומתנהג כמותם, הדרדרותו הגיעה לשפל חדש כשהצהיר על רצונו להתנצר.

בתחילה חשבו ההורים כי אך לצון חומד לו הבן, אולם זה עתה נודע להם, כי הערב, ביום הכיפורים ממש, אמור להתקיים טקס הטבלתו לנצרות של בנם. ביום הזה חל השנה חג נוצרי, ובעצת הכומר המקומי נקבע מועד הטבלתו של הנער היהודי לאותו יום, כדי לתת לטקס הד רחב ולהוסיף בשמחת החוגגים.

הורי הנער זעקו בבכי נסער: "באנו לבקש מהרבי להצילנו מחרפה גדולה זו. לכל הפחות לבקש מהכומר, הרוחש כבוד לרבי, לדחות את הטקס עד אחרי היום הקדוש. איך יתכן שביום הכיפורים, שבו היהודים מבקשים כפרה על עוונותיהם, ימיר בננו את דתו, רחמנא ליצלן?!" סיימו ההורים את דבריהם.

הרבי מאמשינוב שמע את הדברים. בלי שהיות פנה אל אמו, הרבנית הזקנה חיה לאה, וביקש, כי כלתו שרהל'ה אשת בנו רבי יוסף, תכתוב לכומר העיירה מכתב בשמו בלשון תחנונים, בבקשה לדחות את טקס המרת דתו של הנער בכמה ימים.

לאחר שעה קלה היה המכתב מוכן. הרבי קרא לשומר החצר ר' יידל ואמר לו: "קח את האיגרת הזו ומסור אותה במהירות האפשרית לידי הכומר".

בעוד ר' יידל איש נמרץ וקל רגליים, יוצא בדחיפות למלא את שליחותו, הוציא הרבי את שעונו והחל לספור כאילו הוא מונה את השניות: אחת, שתיים, שלוש... וכך הלאה. בעיני הנוכחים נראה הדבר מוזר למדיי. הם גם לא ידעו עד כמה יוכל הרבי להמתין לחזרתו של יידל, שהרי השעה מתאחרת והיום הקדוש קרב.

לא עברו רגעים אחדים, ויידל כבר חזר ומענה חיובי עימו: הכומר קיבל את בקשת הרבי והטקס נדחה. הורי הנער הודו לרבי מאוד ויצאו מהבית מעודדים מעט. רק אז, ברגעי השקיעה האחרונים נכנס הרבי לבית המדרש והחזן רבי ישראל יצחק הדיין משידלובצה, פתח ברטט של חרדת קודש בנעימת 'כל נדרי'.

תפילות היום הקדוש עם הרבי היו תמיד חוויה מרטיטה בעבור המתפללים, אולם הפעם היתה לכך תחושה חזקה במיוחד. גם איש פשוט יכול היה לחוש את אימת הדין המנסרת בחלל. המבינים הרגישו כי כל תפילה וכל תחינה של הרבי היא תוספת אומץ במלחמתו לנצח את השטן המקטרג, ולמשוך מלמעלה שנה טובה ומתוקה בעבור כל בית ישראל.

בצאת היום, כאשר ישב האדמו"ר בראש השולחן לסעודת החג, ניכרת היתה שמחת הניצחון. כמלך השב מנצח ממלחמה קשה ומתישה, פני הרבי נהרו באור יקרות וכולו אמר חדווה ושמחה, בעיני חסידיו היה זה סימן מובהק כי התפילות נתקבלו והקהל היה שרוי באוירה עילאית.

לפתע נפתחה דלת בית המדרש בחוזקה, ואל האולם פרץ נער פרוע שיער וכיפה מקומטת שמוטה על ראשו. הוא ניגש היישר אל שולחנו של הרבי, השתטח מלוא קומתו על הרצפה וזעק: "רבי, הצילני! הנני מתחרט חרטה גמורה ולא אחזור אליהם עוד"... בכי סוער חנק את גרונו.

רבים מהנוכחים לא ידעו מי הנער ומה סיפורו, אולם קומץ חסידים שהספיקו לשמוע את הרקע לאיחורו של הרבי ל'כל נדרי', זעמו מאוד. "האם לאחר כל הצער ועוגמת הנפש שגרם נער זה בערב היום הקדוש להוריו, לרבי ולציבור כולו – עדיין הוא מעז פניו לבוא אל הקודש?!", אמרו בינם לבין עצמם.

הרבי היסה מיד את כל המתלחשים, הוא הביט בנער בחיבה גלויה, קירבו והושיבו לידו אחר כך מזג לו גביע יין וציווהו לברך ולומר 'לחיים' וענה אחריו 'אמן'. זו היתה ראשיתה של תפנית חדה שהתחוללה בליבו של אותו נער, אשר מאותו יום והלאה דבק באדמו"ר ובחסידיו. בשקידתו העצומה לילות כימים ובתפילותיו הזכות, נראה כאילו התכוון להשלים את אשר החסיר בשנותיו הקודמות.

ולסיפורו של הנער היו מוסיפים, כי השתדלות הרבי בערב הצום הצליחה לדחות את טקס המרת דתו, אולם מאמציו ודמעותיו בתפילות יום הכיפורים הם שהחזירו נשמה תועה ונידחת למקור חוצבה.

"כי יום כיפורים הוא" (כג, כח)

כיצד מתפללים לפני ה'?

סיפר הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל, כי פעם ביום הכיפורים נצרך הגר"ש גריינמן זצ"ל לשאול בדחיפות את החזון איש שאלה חמורה הנוגעת לפיקוח נפש. הוא נכנס לשאול, אך החזון איש כבר נעמד לתפילת העמידה של מוסף.

מכיון שהיתה זו שאלה של פיקוח נפש, החליט לשאול את החזון איש באמצע התפילה. הוא ניגש ולחש את השאלה באוזני החזו"א, אך החזו"א לא הגיב. הוא חזר ושאל בקול רם, אך אין תגובה. החליט השואל להניח את ידו על גופו הטהור של החזו"א, וגם אז לא היתה כל תגובה.

בצר לו עמד ונענע בשתי ידיו את גופו של החזו"א, ורק אז פתח החזו"א את עיניו. המחזה היה נורא, היה נראה בעליל כאילו הגיע מעולם אחר. הציע אז השואל את שאלתו, החזו"א השיבו על אתר בנענוע ראש, ומיד חזר לתפילתו בדביקות עצומה. (דרכי חיים)