סיפורי מופת על אחד ממנהיגי יהדות ספרד בדור האחרון - חכם יהודה צדקה זצ"ל

שביבי אור על רבינו הגדול, מרן רבי יהודה צדקה זצ"ל, (תר"ע – תשנ"ב), ראש ישיבת פורת יוסף, ואחד ממנהיגי יהדות ספרד בדור האחרון. מתוך הספר "וזאת ליהודה" – מסכת חייו ופעליו של רבנו זצ"ל.

רבינו יהודה זצ"ל נולד בתוככי ירושלים, ביום ג' בשבט שנת עת"ר. כשעמד בשנתו החמישית, פרצה מלחמת העולם הראשונה, בשלהי תרע"ד, שנמשכה קרוב לחמש שנים רצופות. ביני וביני חלו תמורות וזעזועים רוחניים בעיר הקודש. בעת ההיא חבש הילד יהודה את ספסל הלימודים ב"תלמוד תורה" מסוים, ששכן ברחוב הסמוך לביתם, בשכונת "בית ישראל" בצפון ירושלים. בכל בוקר יצא יהודה מן הבית כרגיל, שמח וטוב לב, אך בשובו הביתה, הבחינה אמו הצדקת כי הוא נעצב אל לבו ורוחו נכאה. גם שמה לבה לכך, שהילד נתמלא לאחרונה רפיון מסוים, עייפות מוזרה, עד שאינו מסוגל להשכים בבוקר מוקדם כדי להתפלל עם הנץ החמה, כפי שהרגילה אותו כל הימים. הדבר גרם לה דאגה מרובה. היא לא ידעה מנוח בנפשה. ותלך יום אחד אל בית ספרו, כדי לדבר אודותיו עם הרב שמלמדו. ויהי בהיכנסה אל הכיתה, חשכו פתאום עיניה, בראותה שאדם זה אשר הופקד על חינוך הילדים איננו ירא שמיים...

מיד עשתה אמו מעשה: באין אומר ודברים, החזיקה ביד בנה יהודה, והוציאתו מן המקום – לצמיתות. עוד באותו יום פנתה לחפש עבורו מקום חינוך כשר. היא התדפקה על דלתות ה"תלמוד תורה" של עדת הבוכרים, אך מזכיר המוסד סירב לרשום את הילד, בנימוק, שאין מקבלים תלמיד חדש באמצע השנה. אף על פי כן הייתה האם נחושה בהחלטתה, לא להשיבו אל המקום שהוציאתו משם. ותחגור בעוז מותניה לשכור עבורו בכסף מלא מלמד פרטי, יהודי תלמיד חכם וירא שמיים, שילמדנו תורה בטהרה. כשחלפה השנה, והתקרב מועד פתיחת שנת הלימודים החדשה, נתקבל הילד והיה מראשוני התלמידים בתלמוד תורה "בני ציון" בשכונת הבוכרים. במרחק עצום של זמן, מיטיבים אנו לעמוד על גודל-רוחה, ועל גודל המעשה של אמו הצדקת נ"ע, אשר השכילה והיטיבה להבחין, איזהו מקום כשר לחינוך בנה. ובזכות מעשיה התפתח הילד והיה למאור הגדול, שהאיר ושינה את פני יהדות ספרד בדור האחרון.

ה"בן איש חי" הופיע בחלום להצלתו

פעם אחת בימי בחרותו, נתקף רבינו פתאום באישון לילה במחלה קשה, שהרעילה את דמו, וכתוצאה מכך התנפחה אחת מידיו בצורה מדאיגה. רבינו התייסר במכאובים נוראים עד שהכחילו פניו מעוצמת הסבל. הוא נזקק לטיפול רפואי באחד מבתי החולים שבעיר, וחוליו נמשך זמן ניכר. בלילה הראשון כשפרצה מחלתו, נגלה ה"בן איש חי" בחזיון הלילה, לתלמידו, החכם המקובל רבי יהושע שהרבני זצ"ל, ויקרא אליו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל, ושא תפילה ותחינה בעד הבחור יהודה צדקה, שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". וייקץ ויתעורר רבי יהושע, ויקום מהרה מעל משכבו, וילך בפסיעות מזורזות אל בית הכנסת "שושנים לדוד". שם פתח את ארון הקודש, וישפוך צקון-לחשו בבכייה רבה לרפואת רבינו.

ויהי בבוקר, אחרי שהתפלל שחרית בבית הכנסת ועמד לשוב אל ביתו, סר רבי יהושע אל בית אמו של רבינו, וידרוש בשלום בנה. "איך הוא מרגיש?" התעניין. השתוממה אמו ותשאלהו בהתפעלות: "מהיכן כבודו יודע שרבי יהודה חולה, הרי רק באמצע הלילה הזה תקפו החולי, וקודם לכן התהלך בריא אולם כאחד האדם, והדבר עדיין לא נודע בין הבריות?!". רבי יהושע לא השיב לשאלתה, ואת דבר החלום לא גילה לאיש, זולת לאחד מבניו, אך הזהירו שלא ירהיב לספר על כך, כל עוד הוא בחיים. אחרי הסתלקותו, הגיעו הדברים מפי הבן לאוזני רבינו...

זהירותו מגינוני גדולה

מישיבת "אהל משה", בני ברק, פנו אליו פעם בבקשה לנאום בכנס מיוחד שנערך למענה. הוא הסכים ונענה בחיוב לבקשה זו. מנהלי הישיבה הבינו, שמחובתם לשלוח עבורו מונית אשר תביאהו מירושלים אל הכנס. אולם, כשבא הנהג לקרוא לו, נזדעק והתרעם: "למה עשו ככה? איזה בזבוז? וכי לא יכולתי לנסוע באוטובוס ציבורי?". הסבירו לו האנשים, שכעת עומדים לאחר מעשה, שהמונית כבר נשכרה למענו. רבינו לא היה מוכן לעלות על הרכב, עד שהובטח לו, כי בשובו מן הכנס לא יעכבהו איש מלנסוע הביתה בכל דרך שיחפוץ... ולא באותו מקרה בלבד. רבינו התנגד באופן עקרוני לכך שיעמידו רכב לרשותו. היה מזכיר בבת צחוק, כי מלך המשיח עתיד לבוא על חמור. "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?!", אמר.

צעיף של חסד

פעם בחורף, כשהתפלל בכותל המערבי, כאשר הגיעו לברכת כהנים, התברר, שאין במקום מרבד כלשהו לפרוש מתחת לרגלי הכהנים, כך שיצטרכו לעמוד בצינה על האבנים הקרות. בקרב המתפללים נשמעו קולות טרוניה, כלפי האנשים הממונים על סדרי המקום, שלא דאגו לכך. כהרף עין פשט רבינו מעל צווארו את הצעיף החורפי שלו, רכן מלוא קומתו אל הריצפה, ופרשו בשמחה על האבנים מתחת לרגלי הכהנים.  

אל תחטאו בילד!

לבו היה רגיש מאד למצוקתו הרוחנית של הנוער היהודי בארץ. כל שנות חייו הארוכים היוו שאגה קורעת-לב מתמשכת: "אל תחטאו בילד!". "לא היה כדבר הזה בכל הדורות, שהורים יכחידו מבניהם את תורת ישראל", כתב בספרו בלב שותת דם. "תמיד היו רשעים שחטאו, מפני שלא יכלו להתגבר על תאוותיהם, אבל לא הכחידו את תורת ישראל מבניהם, והיו רוצים מאד שבניהם יהיו תלמידי חכמים ושומרי מצוות. רק בדור הזה רואים את הדבר המוזר הזה – הדור גדל ללא תורה ומוסר... ולא מניחים לאנשים דתיים להיכנס בבי"ס יהודי להרצות על נושאי יהדות... אחר כך יבואו ההורים וינשכו את בשרם, כי ירגישו שהם עצמם אחראים לכל המצב, כי לא שלחו את בניהם לבי"ס יהודי אמיתי... ובינתיים הדור גדל, ללא תורה ואמונה, ללא דרך ארץ...".

הילדים מרחוב ממילא

מעשה, שהלך לקבל פני שבת מלכתא בכותל המערבי. בדרכו, כשחלף ברחוב ממילא, הבחין בילדים עם כיפות לראשם ששיחקו בכדורגל. מישהו אחר במקומו בוודאי לא היה שם לב. אבל הוא... לבו נתמלא צער וכאב, בראותו ילדי ישראל מתרוצצים הפקר בחוץ בזמן התפילה, ללא שום השגחה. עצר מהילוכו ושאל את הילדים: "איפה אבא שלכם?". יחד ענו כולם ואמרו: "אבא נמצא עכשיו בבית כנסת פלוני, הוא מתפלל...". מיד נפנה לשם ואמר לגבאי ביהכ"נ שיפרסם בקהל, כי הוא יבוא אליהם במוצאי שבת, וינאם בפני המתפללים על נושא חשוב.

ויהי בבואו במוצאי שבת, היה ביהכ"נ כמעט ריק מאדם. המתפללים, שהתגוררו בסביבה הקרובה, פשוט לא הגיעו. אולם רבינו זצ"ל לא ויתר. ביחד עם הגבאי פנה לחזר על פתחי הבתים ולאסוף את הקהל לדרשתו. הוא דיבר בהתרגשות רבה, הייתכן להזניח כך את הילדים, שהם האוצר היקר ביותר שהפקידו משמיים בידינו?! והיה הולך ומזעזע את השומעים בתוכחתו הנוקבת, אשר הלמה כפטיש על ראשם, עד שנתמלאו רגשי אשם וחרטה, וקיבלו על עצמם מכאן ואילך להיטיב דרכיהם. את תוצאות ההשפעה של דרשתו זו, אפשר היה לראות אחרי שחלפו שנות דור, כשאותם ילדים מוזנחים מרח' ממילא ישבו ב"כוללים" ועסקו בתורה לשמה.

הצלת ילדי העולים

מסכת בפני עצמה היא עשייתו להצלת הדור הצעיר מבני העולים. באותם שנים, התמסר רבינו זצ"ל להעמיד את אחינו בית ישראל מגלות בבל, מצרים ותימן, ושאר ארצות, על חובתם לחנך ילדיהם לתורה ויראת שמיים. אף הוא אירגן אז משלחת, שהורכבה מזקני הרבנים והמקובלים, שיצאו בעקבותיו אל מחנות הקליטה של העולים, ועשו עליהם רושם אדיר בהופעתם האישית. החכמים האלה פנו אל העולים החדשים בדרישה תקיפה, שיהיו מוכנים אפילו למסור את הנפש, כדי להמשיך גם פה בארצנו הקדושה בשמירת התורה והמצוות, כפי שקיבלו מאבותיהם מדור לדור, ולא יתפתו חלילה למשאות-שווא ומדוחים של החופשים. עד כמה החשיב פעילות זו, ניתן ללמוד מהוראתו המפורשת לתלמידיו המובהקים, הלכה למעשה, שההולכים לעסוק ברישום ילדי ישראל לתלמודי תורה – פטורים באותו זמן מתלמוד תורה ומן התפילה. הוא היה אולי ראש-ישיבה יחיד בכל הארץ שהלך בעצמו, ולקח עמו גם את תלמידיו, לשדל הורים שלא הכיר אותם מימיו, כי יאותו לרשום את ילדיהם בבי"ס תורני.

"תתענה! תשב על הארץ כאבל!"

יום אחד נכנס בדברים עם יהודי פלוני, שהעביר את ילדיו מבית ספר דתי לרשת החינוך הממלכתית. הוא זעזע את לב האיש בדברים המשברים את הלב, עד שהלה פרץ בבכייה גדולה, ושפך לפניו את מר שיחו: "אני מצדי רוצה להעניק לילדיי חינוך דתי, אבל האישה מתעקשת ועומדת בדרכי! כלום סבור ראש הישיבה, שאני מחויב להתקוטט עמה בגלל זה, והאם כדאי להרוס בשל כך את שלום הבית?", שאל אותו האיש. "חס וחלילה", השיבו רבינו, "אבל להתענות חייב אתה! וגם עליך לישב על הארץ כאבל על גורל ילדיך...". נכנסו הדברים בלב האיש. חזר לביתו והתחיל מתענה, יושב על הארץ כאבל, ובוכה תמרורים. נזדעזעה אשתו למראה עיניה, ובו במקום כל עקשנותה פגה. לימים זכתה אמא זו לראות פרי הילולים: שני בניה משמשים בקודש כראשי ישיבות, מרביצי תורה בישראל. ואלו גם כן מן הנפש אשר עשה רבינו זצ"ל.

"זהו בני!"

ילד ירושלמי פעוט, שהוריו התגוררו בשכונת "הגבעה הצרפתית", היה הכרח להוציאו מביה"ס היחיד שפעל בשכונה – בית ספרם של ה"קונסרבטיבים". איכשהו הגיע עיניינו לידיעת רבינו, שנרתם למשימה בכל חום נפשו. והנה, במוסד החינוכי התורני סירבו לקבלו בנימוקים שונים. שיגר רבינו מכתב למנהל, ביקש בכל לשון של הפצרה לקלוט את הילד, אך המכתב לא הועיל. הוא קם למחרת, ויצא בשעה מוקדמת אל בית הינוקא. לקחו וחיבקו בזרועותיו, ונסע אל ביה"ס המיועד. כשראה אותו המנהל מבעד חלון משרדו, נתמלא חרדת קודש, לא עמד בו האומץ להיות נוכח במקום והסתלק. רבינו נכנס עם הילד אל הבניין, איתר במהירות איפה הכיתה המתאימה בשבילו, פסע לתוכה, והציג את הילד בפני המורה הנדהם: "זהו בני! אם תהיינה חס וחלילה בעיות תפנה אלי...". הוא חיפש עבור הילד כסא נוח. הושיב אותו במקום מאוורר, ליד החלון, ופנה לביתו...