פרשת תזריע (שנת תשע"ו): אזהרת מצורע מופיעה ב-וויז?...

למעשה, ד"ר רוזנברג "גילה את אמריקה" – שכן הרעיון הזה ידוע כבר ביהדות מלפני מאות ואלפי שנים, שדיבור בצורה נעימה מביא איתו גם יחס לבבי. מפורסמים דברי הרמב"ן (נפטר לפני 780 שנה) באיגרת ששלח לבנו מקטלוניה שבספרד – והוא כותב שם כך: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס... וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות".

שלום לכולם!!!

ברוך ה', אחרי שנתיים של הפסקה – חזרנו!!!

תודה לכל המפרגנים!

תודה לכל עורכי העלונים שלקחו מאמרים מהאתר שלנו ולא שכחו לתת קרדיט!...

תודה לכל אלו שלקחו דברי תורה מכאן ושרשרו אותם בווטסאפ – לא האמנתי כמה תפוצה יכולה להיות לי! תודה רבה לכולם!

 שמעיה גמליאל

וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: (יג, מה)

התורה מצווה כאן על המצורע, שיזהיר את המתקרבים אליו שלא יתקרבו יותר מדי – שכן הם עלולים לקבל טומאה ממנו.

לעומת צורת אזהרה זו, מצאנו כמה סוגים שונים של אזהרות מפני טומאה: קבר – מציינים אותו בסיד, דהיינו ששופכים סיד על מקום הקבר. [בדומה למצבות השיש הנהוגות כיום.] על קברי נפלים היו מערימים תלולית עפר גבוהה. בית מנוגע שמטמא כמו מצורע בעצמו – כותבים עליו "חורבתא סגירתא" (תרגום: חורבה סגורה). גם אבנים מנוגעות זכו לציון משלהם.

רק טומאה אחת זכתה לאזהרה "חיה":  מצורע.

המצורע צריך לשים לב לכל אחד שמתקרב, להיות ערני, ולצעוק אליו לפני שהוא ברדיוס קבלת הטומאה – "טמא! טמא!"... אזהרה קולית, חיה.

לכאורה, הצורה הזאת להתריע – בעייתית למדי: המצורע צריך להיות דרוך לקראת כל אדם שבא, לשים לב להיכן האיש הזה פונה, לצעוק במלוא הגרון כאשר הוא בטווח שמיעה, ולעשות זאת מוקדם – לפני שהמתקרב נכנס לתוך לשטח ההיטמאות. בוודאי יהיו פעמים רבות שהמצורע יתעייף, או שהוא לא יהיה כל כך מרוכז... ומה כאשר הוא ישן, מי יזהיר אז?... ואם יום אחד המצורע יהיה צרוד, איך הוא יזהיר?... ומה עושים כאשר המתקרב הוא כבד שמיעה, איך מתריעים בפניו על סכנת הטומאה?...

לדעתי, הרבה יותר יעיל להציב שלט גדול ומאיר עיניים, עליו יהיה כתוב: "זהירות – מצורע". המצורע יאחז את השלט בידיו, או יתקע אותו באדמה לעת הצורך. כך יוכל המצורע לנוח לרגלי השלט, ואף לחטוף תנומה קלה – מבלי לחשוש שמא הוא יגרום לאי-מי טומאה שלא לצורך. לא כך??...

או בקיצור – מה נשתנה המצורע מכל שאר הטומאות, מפני מה בכל הטומאות מסתפקים בסימון מקום הטומאה בצורה כלשהי, ואילו המצורע צריך דווקא להזהיר בקולו על טומאתו?

*

קראתי ספר מדהים בשם "תקשורת מקרבת – שפה לחיים" מאת ד"ר מרשאל רוזנברג. הספר הזה מדריך בצורה מעשית ופשוטה איך להשיג שלום ואהבה בין איש לרעהו. (לצערי, לעת עתה הוא כתוב בצורה לא כל כך "יהודית", אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויכתוב מחדש את הספר הזה, שהתוכן שלו מאד מאד יהודי – בצורה תורנית...) העיקרון המרכזי של ד"ר רוזנברג הוא, שאכן על האלימות שבלב אין לנו שליטה מליאה, אבל על האלימות שבדיבור יש לנו שליטה טובה יותר. אם ננסח מחדש את הדיבור וננקה אותו ממרכיבים אלימים – גם האלימות שבלב תיעלם לאיטה. הוא כותב זאת כך:

"תוך כדי שחקרתי את הגורמים המשפיעים על יכולתנו לדבוק בחמלה, נדהמתי לגלות את תפקידם המכריע של השפה והשימוש במילים. בהדרגה זיהיתי גם גישה מסויימת לתקשורת – דיבור והקשבה – המובילה אותנו לנתינה מהלב, בכך שהיא מחברת אותנו עם עצמנו ועם האחר באופן שמזמין את החמלה הטבעית לפרוח... תקשורת מקרבת מנחה אותנו להגדיר מחדש איך אנחנו מביעים את עצמנו ושומעים אחרים".

*

למעשה, ד"ר רוזנברג "גילה את אמריקה" – שכן הרעיון הזה ידוע כבר ביהדות מלפני מאות ואלפי שנים, שדיבור בצורה נעימה מביא איתו גם יחס לבבי. מפורסמים דברי הרמב"ן (נפטר לפני 780 שנה) באיגרת ששלח לבנו מקטלוניה שבספרד – והוא כותב שם כך: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס... וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות". ולפני הרמב"ן, כתב דוד המלך בתהלים (לד, יג) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב"? שזוהי שאלה כיצד מגיעים לאושר. התשובה היא "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". השלב הראשון הוא שינוי צורת התקשורת; להוציא משפת הדיבור כל מרכיב "רע", וכן הקפדה על אמירת אמת. השלב הבא שמגיע מכח שינוי התקשורת לטובה, הוא "סור מרע ועשה טוב" שכנראה הכוונה לתיקון המידות. לאחר מכן מגיעים לתוצאה הסופית שהיא "בקש שלום ורדפהו" – אהבה ואחווה בין איש לרעהו.

תכל'ס – הדיבור הוא זה שמגדיר לנו איך נחשוב; נדבר רע – נחשוב רע, נדבר טוב – נחשוב טוב. כך שהדיבור הוא סוג של אוטוסוגסטיה (שכנוע עצמי), כי באמצעות הדיבור האדם מברר לעצמו, מה שלא היה ברור כל כך אם היה רק חושב ומהרהר. וכמה שידבר יותר – כך השכנוע העצמי יגבר יותר ויועיל יותר.

*

ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה עג:

"והמצוה הע"ג היא, שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה, ולאמר אותם, עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו"...

שמעתם?

שני אנשים ניצבו על פסגת הר. הם באו לשם כדי להתבודד, לחזור בתשובה, ולשפוך שיח לפני ה'. האחד, רגשותיו גואים בו, הוא לא מסוגל לדבר. בכיו מתגבר, והוא לא מצליח להוציא מילה. בתוך ליבו הוא מתחנן לפני ה' שיסלח לו על כל עוונותיו... אבל השני – זה שנמצא בפסגה הסמוכה – פחות רגשן, הוא מדבר רצוף וצפוף. מספר לה' מה עשה, מבקש סליחה, ומבטיח לא לחזור על כך. וזהו.

מה אתם אומרים? מי קיים כראוי את מצוות התשובה?...

בדברי הרמב"ם מבואר חידוש עצום – שעם התשובה צריך גם וידוי דברים, להוציא בפה ולומר "אנא השם חטאתי" וכו' לפי צחות לשונו. מי שלא אמר – לא קיים מצוות וידוי, חד וחלק! זוהי ההלכה! זה שבוכה ולא מדבר מילה – לא קיים את ההלכה, נקודה. צריך דווקא לדבר ולספר על החטאים.

מישהו יכול להסביר מה הפשט בזה?...

*

הוא אשר אמרנו. הדיבור מברר. הדיבור מגדיר. הדיבור מחייב. הדיבור קובע מצב... מחשבות – זה שום דבר, זה כמו רוח שבאה והולכת. צריך לבוא ולדבר עם ה'! תגיד בפה: "אני לא בסדר". בא נראה אותך גבר...

זהו ההסבר גם כן, במה שהתורה מחייבת את המצורע לפרסם בקולו את עובדת טומאתו. אכן – ברור כשמש ששלט זרחני יעיל בהרבה יותר מאשר מילים וקריאות אנושיות. אבל לא את היעילות אנו מבקשים – אלא את החינוך את מחפשים!!! אל התיקון לחטא של המצורע אנו רוצים להגיע! והתיקון לחטא לשון הרע שחטא בו המצורע, הוא רק באמצעות דיבור.

ולא סתם דיבור. התיקון הזה מדוייק להפליא, ומכוון היטב מול החטא: הוא השתמש בכח הדיבור לרעה – עכשיו הוא ישתמש בו לטובה. הוא הראה רע באחרים – עכשיו יראה את הרע שבעצמו, ויזהיר אחרים מפני עצמו!... כך האדם יחנך את עצמו: באמצעות כח הדיבור.