סיפורים על נוער חרדי נושר: חשוב! הוויכוח בין ההורים שהרס את אודי

גברת אחת כתבה לי בהאי לישנא: "אני כל שבוע נהנית מחדש לקרוא את הטור שלך. הדברים מעוררים בי חשיבה מחודשת, ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי שוקלת מחדש יחד עם בעלי את התגובות שלנו, מתוך מבט שכדאי לחשוב פעמיים על צעדים בחינוך, כדי לא לגרום לנזק. אך בטור האחרון חשתי קצת קושי. (לחץ כאן לקריאת הטור האחרון המדובר). הרב נגע בדבר שממש ערער את שלוות נפשי, גם אני וגם בעלי הרגשנו שהטור דיבר אלינו, כי כמו בכל בית יהודי, אנחנו כזוג לא תמיד ולא בכל דבר רואים את הדברים עין בעין, ופעמים נוצרים ויכוחים על הדרך".

"ברוך ה' כמובן הכל בטעם הטוב, ולא חלילה בצורה לא ראויה, אבל אחרי הטור האחרון קצת הופחדנו, האם בית צריך להיות ללא ויכוחים? האם תמיד צריך שתשרור בבית תמימות דעים? על פניו זה נראה לא מציאותי, הרי במקום שיש דעות יש גם חילוקי דעות? ואולי כדאי שהרב גם יכתוב איך עושים את זה? אני בטוחה שיש הרבה מהקוראים שישמחו לקבל תרופת פלא שתיצור חיים שכאלה".

יהודי יקר מאוד פנה אלי פנים אל פנים בטרוניה: "ברוך ה', יש לך ילדים מתוקים וצדיקים בלי עין הרע, אז אתה יכול לכתוב שילד לא יוצר בעיות בשלום בית, אבל כאבא לעשרה כן ירבו, אני יכול להגיד לך בוודאות, שיש ילדים שיוצרים חילוקי דעות בין ההורים, עד למצב שבו היסודות מתערערים, מה שמאיים באופן מוחשי על שלמות הבית".

אבל העולה על כולנה הייתה שיחת הטלפון שקיבלתי במוצאי שבת. המטלפן ממש כעס, והוא אמר זאת בטון שלא השאיר ספקות מה דעתו על הטור האחרון. "הרב החליט", הוא אמר לי, "שהאבות הם יצורים בעייתיים, שעדיף שישאירו את זירת החינוך לאימהות, ולא יפריעו לתהליך הבריא של גידול הנערים. ויתירה מכך, אסור לאבות אפילו לחשוב אחרת מהאימהות, כי אחרת זה יוצר חילוקי דעות שיגרמו לבנים לנשור".

זה היה מבחר, די מייצג, מהתגובות שקיבלתי.

* * *

אולי סיפורו של אודי ייתן מענה לכל הפונים. אודי הגיע לוועדת הקליטה ככל התלמידים בכפר בליווי הוריו. אולם משהו בחדר היה בלתי נסבל לחלוטין. השתררה אוירה קשה, שגרמה לנו כצוות הקליטה הרגשה כבדה, שלא אפשרה לנהל שיחה זורמת. ביקשנו את אודי לצאת, ושאלנו את ההורים מה קורה? מה כואב להם? והמורסה התפוצצה בקול רעש גדול.

"תראו", אמר האב, "אני כועס מאוד על אשתי שהגענו למצב הזה, שאנחנו צריכים לשלוח את אודי לכפר, אילולי היא שלא מוכנה להקשיח עמדות ולהעמיד את אודי על מקומו לא היינו פה". האם לא ויתרה וענתה לעומתו: "אתה חי באשליה. אם אני לא הייתי נלחמת כלביאה על אודי, מזמן מקומו היה בחדרי מדרגות וברחובות קריה. אם נשארה באודי איזה שהוא אנושיות, זה בזכות שאני מבליגה ומכילה את כל התפרצויותיו והתנהגותו".

וועדת קליטה איננה אהרן הכהן שמשים שלום בכל בית, אבל ההבנה של כל היושבים בחדר הייתה, שצריך לפרק את המוקש כדי להמשיך קדימה, ולכן פניתי אל האב ושאלתי אותו, האם לדעתו יד קשה הייתה מצילה את אודי? והאב השיב לי: "אני מסכים שצריך שמאל דוחה וימין מקרבת, אבל כשהאימא רק מקרבת, ואני באין ברירה משמש כשמאל דוחה, אנחנו לא מגיעים לשום מקום".

ייעצנו לאב ולאם להמשיך בדרכם, גם, ובעיקר, מתוך הבנה כי התנהגותם מגיעה לא רק מתוך אידיאל ומתוך הבנה שונה בחינוך, אלא - ואולי בעיקר - מהאישיות השוכנת בתוכם, שכדי לשנותה צריך להשקיע עמל רב, וזה איננו ברגע זה בכדי שיעשה. אולם בדבר אחד ביקשנו תשנו את דרככם, מעתה ואילך: בכל תגובה תציינו לפני אודי שזה בא בעקבות דרישתו של בן הזוג שלכם. זאת אומרת לפנות אל אודי ב"אבא ביקש שאני אפגוש אותך", "אמא ביקשה שאני לא אוותר בעניין הזה". 

אודי אומנם לא התקבל לכפר, כי הוא לא נמצא בשל לשינוי, המרי שבקע מתוכו כמו לבה רותחת שפורצת מלועו של הר געש, היה בשיאו, ולא היה טעם לקבלו במצב הזה, כי ההבנה הייתה שבתנאים כאלה הכפר לא יוכל לסייע לו, ואנחנו הרי קיימים כדי לסייע, לא כדי לעשות בייבי סיטר על נערים שקשה להחזיק בבית. אבל ההורים יצאו עם עצה.

אחרי חודש אודי פנה אלי בכוחות עצמו, בבקשה שישקלו את קבלתו בשנית. לפנים משורת הדין נעשתה הפעם וועדה שניה. מדהים היה  לראות "אודי חדש", נער נינוח עם מוטיבציה לבוא ולעשות שינוי בכפר.

בסיום הוועדה השנייה, כשלכולם היה ברור שאודי מתקבל, ענה אודי לשאלה האחרונה מה השתנה אצלו בחודש? בהאי לישנא: "אם להורים שלי עזרתם בפגישה אחת - אז לי בשלוש שנים ודאי תעזרו".

כל זה קרה אחרי חודש בלבד!  ללמדך עד כמה שינוי קטן יכול להביא מהפכה כל כך גדולה.

* * *

חנוך ולדמן, בחור יקר ונבון, שזכיתי להיות בחברתו בערב שבת קודש, אמר לי במבט של תלמיד ישיבה, כי בחור שמגיע מבית שבו הדברים יגעים, כתוב לו על המצח שהוא מגיע מבית כזה. "אני לא צריך להיות הרב קסל", כלשונו, "כדי להבין שבבית שהוא גדל בו, אין קול אביו כקול אמו". ואכן חנוך היקר והנבון צדק, זה זועק לשמים כאשר תלמיד מגיע מבית שעומד על כרעי תרנגולת.

לא צריך ליפות את חילוקי הדעות כדי לתקן את המצב, צריך לחשוב איך מציגים אותם, האם זה בא משיקולים ודילמות, כאשר כל אחד מכבד את דעתו של השני, או מתוך התנצחות של מי בראש.

כאשר הנער יחוש שיש הבנה בין שני הוריו, וכל אחד מהם מכבד את דעתו של השני, גם אם אינו מסכים איתה, אזי חילוקי הדעות יקבלו מתווה של כבוד, ולא יפגעו בבן /בנים /ילדים, ולא ח"ו יעוררו בהם פחד של הנה הנה מתרחש פירוד בין ההורים, שזה הדבר שמאיים יותר מכל על נער.

ועוד עצה: יש מקרים רבים בהם בני הזוג חיים למעשה בשלום, ויש להם בסך הכל אחווה ורעות, אבל מה, הם אינם מקפידים לשמור את חילוקי הדעות, (בסך הכל חילוקי דעות אנושיים. ולמעשה, רק "הבדלי דעות", להבדיל מ'חילוקי דעות', שזו מילה שמייצגת מחלוקת), לזמנים שבהם עין זרה אינה שוזפתן, ואוזן זרה אינה שומעתן. וכך יוצא שהילדים נחשפים לחילוקי הדעות, גם כשאלה אינם כה נוראים, ובדמיונם – ובפחדיהם הקמאיים - הם רואים צל הרים כהרים. על כן העצה היעוצה, להשאיר את הבדלי הדעות לשיחות הפנימיות שמתנהלות ביניהם, ושם לסגור הכל, וכלפי חוץ לשמור על "חזית אחידה", זה עשוי לעזור מאד לילדים. ואם זו תהיה גם מתכונת שמגבשת עמדה משותפת, ויודעת לקבל החלטות מתוך הבנה שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, אפשר יהיה לקבל את העובדה שלבן הזוג יש דעה שונה ולהישאר בחיים.