סיפורים על נוער חרדי נושר: חשוב! שתי שיחות נפש ומכתב אחד על נוער נושר ושלום בית

הרב קסל גולל בשבוע שעבר את סיפור חייו של נער שלמד בישיבה חסידית, והיה לבוש כחסיד, אבל הידרדר, ורק במאוחר התבררה התעלומה שמאחורי ההידרדרות שהביאה אותו לכפר זוהרים: פירוק המשפחה. (לחץ כאן לקריאת הסיפור). והשבוע, הוא משתף את הקוראים בשתי תגובות שקיבל, אחת של נער בכפר זוהרים, והאחת של אברך, ש"בדידיה הווה עובדא". המאמר והסיפור הביאו אותו למחשבות על מה שקורה במשפחתו שלו. שני סיפורים קורעי לב:

"שלום הרב! אני בטוח שהרב כתב את הטור האחרון בעיתון עלי, למרות שהרב שינה את השם ואת העיר ועוד כל מיני פרטים, אבל בגלל הישיבה החסידית והפאות המסולסלות שהרב כתב עליהם - אני בטוח שזה אני, ולכן רציתי להגיד לרב שהרב טעה, כי הרב כתב שכל מה שקרה לי זה בגלל המצב של השלום בית אצל ההורים שלי, או יותר נכון בגלל שאין שלום בית אצל ההורים שלי, ובגלל שגיליתי את זה עזבתי את הישיבה. אבל האמת שזה היה להיפך, כל המצב של ה'שלום בית' אצל ההורים שלי, הכל קרה בגללי. אני גרמתי לזה שכל היום הם רבו, מאז שאני זוכר את עצמי, כל פעם בסעודת שבת כשלא רציתי לספר פרשת שבוע, ואבא שלי היה מתעצבן עלי, אימא שלי הייתה מנסה להרגיע אותו, ואז היה מתחיל הוויכוח. וכל פעם שעשיתי בעיות בחיידר והרעב'ע [המלמד] היה שולח אותי הביתה, שוב היה הבית מתמלא במתחים וכעסים, והצעקות היו נשמעות בכל השכונה. הפעם האחרונה שהם רבו לפני שהם נפרדו, זה היה כשאימא שלי נתנה לי מאה שקל לקנות כל מיני דברים, ואבא שלי כעס שלא מגיע לי, כי התנהגתי בצורה מחפירה, ואז המריבה הייתה כל כך חזקה עד שהגיעו לפירוד".

 "אני יודע שהכל אני אשם, ולכן אני כבר לא יכול לעשות תשובה, כי הרסתי לכל המשפחה שלי את החיים. אני לא יכול להסתכל לאחים ולאחיות שלי בעיניים, כי כולם יודעים שבגללי ההורים שלנו נפרדו. הנס היחיד שלי שאני נמצא בכפר, ואני לא צריך להסתכל לאימא שלי כל הזמן בעיניים, ולזכור שכל מה היא שהיא סובלת זה בגללי. שהרב יכתוב בעיתון, שהורים צריכים לדעת, שגם אם הילדים שלהם לא מתנהגים בסדר, מה שהכי קשה לנו בסוף, שהאחים שלנו סובלים בגללנו, ואפילו שהם לא אשמים. והתוצאה, שבגללנו אין להם לא אבא ולא אמא ולא בית, וכל החיים שלהם נשרפים".

על החתום: "חנוך".

* * *

מכתב זה נמצא תחת דלת המשרד שלי בכפר, כמה שעות לאחר שחזרו התלמידים מהחופשה. זמן רב ארך לי לקשר מי הוא חנוך? ומדוע הסיק כי הוא נושא הכתבה של השבוע האחרון? לצערנו בכפר מסתובבים תלמידים רבים - בנים למשפחות חד הוריות. סוציולוג (למשל עובד סוציאלי) שיחקור את הנושא, לא היה נזקק לזמן רב כדי להעמיק חקור, כדי למצוא את הקשר בין בית רעוע לנשירה. וגם לא צריך בוגר סוציולוגיה, כל עסקן זוטר וכל יועץ חינוכי מתחיל יוכלו לספר על חלק ארי של נערי הרחוב שהם קרבן על המזבח שהוריד דמעות.

הדברים פשוטים, הסטטיסטיקות, הסיפורים העובדות והידיעות הברורות, שמצביעים כולם על קשר ישיר ולא ניתן להפרדה, בין חוסר היציבות של הבית בו גדל הילד, לעובדה שבבוא היום הוא נפלט בדרך כזו או אחרת אל זרועות הרחוב ופיתוייו.  

למרות כל זאת, המכתב הפותח את הטור פוער צוהר לליבו המצולק של נער כמעט ילד, החבוט מהלקאה עצמית תמידית בדרך החתחתים שהוא פוסע בה, ונושא על כתפיו הצעירות משא כבד של רגשות אשם, הזועקים באוזניו בכל רגע מחייו: "אתה, אתה, אתה עשית את זה, אתה הרסת את הבית, אתה פירקת את המשפחה". ומפנים כלפיו אצבע מאשימה לאמור אתה בעצמך, בהתנהגותך הקשה, לקחת מהוריך את שלימות ביתם, את טוב חייהם. גזלת מאחיך את הבית החם בו גדלו או יכלו לגדול, הרסת להם את החיים. אתה אשם!!! אשמה זו המהדהדת באוזניו יום וליל מכבידה את כתפיו השחות בלאו הכי, ופוצעת את לבבו המצולק בלאו הכי, מכבידה עליו ומשתקת את יכולת התקדמותו, שלקויה בלאו הכי.

לא הועיל גם ההסבר שנתתי לו בשיחה אישית, בה ניסיתי להבהיר לנער כי אין כל קשר בין התנהגותו לשלום הבית של הוריו, כי הוא לא באמת יודע מה התרחש ומה הביא אותם לפרק את הבית, גם לאחר הוכחות באותות ובמופתים, כי עוד רבות בטרם עמד על דעתו התגלעו חיכוכים רבים, ואי הסכמות שהתבטאו בוויכוחים רמי טון בין ההורים, עדיין התבצר חנוך בעמדתו מוכת האסון של האשמה עצמית, והמשיך להחזיק בטענה, כי אלמלא הוא היו מחזיקים הוריו עוד שנים רבות, אלא שהוא כפיל בחנות חרסינה קרע – לתמיד - את מיתריו הדקיקים של ניגון השלום החרישי שעוד יכול היה לעלות מן הבית, והשאיר אחריו שני הורים וכמה ילדים פצועים.

מה שאומר יותר מכל, שהסיפור שהיה שייך לנער אחד, נראה מתאים לנער אחר, שזיהה בו את עצמו. אולי רמז דק, כמה מהנערים שגולשים במדרון, עושים את הדרך הזו בגלל קשיים בשלום הבית.

מה שנכון, שגם זו דרך שבה הריבים במשפחה משפיעים על הילדים, על ידי שמטילים עליהם רגשות אשם, כשהם "לוקחים על עצמם" את מה שעבר על הוריהם. ללמדך, שהכל מגיע משם, מקו השבר המשפחתי.

זה היה רק סיפור אחד.

* * *

יום ו', תפילת מנחה גדולה של ערב שבת קודש, קידמני ר' אהרן (שם ששונה משהו) בנפנופי ידיים נרגשים, שבישרוני עוד טרם החלה התפילה כי דבר מה לו אלי. עוד המילים 'ד' אחד ושמו אחד' של עלינו לשבח על שפתיי ור' אהרן כבר ניצב מולי, וכל כולו אומר תמיהה וטרוניה: "אה, מה חשבת בפריסת מסקנותיך בטור בשבוע שעבר? כלום לא די להם להורים בליבם הכבד הנושא את המצב הכאוב בביתם, שהיית צריך עוד להכביד עליו באשמה נוספת, ולזקוף לגבם השחוח ממשא חייהם את משקל נקיפות המצפון של בן עשרה מתייסר? וכי מצוי הפתרון בכיסם ובאכזריות הם נמנעים מלהשתמש בו לטובת יקירם? הרי חלק הנכבד בדיונים הסוערים בבית נסוב סביב לנושא היקר ביותר לכל הורה והוא חינוך הילדים, ומהעבר השני, של תרומה לשלום בבית, לא אחת ההורים מתאמצים במציאת פתרונות על מנת להשכין שלום בין כותליהם, ולשמור את הבית קיים, ממש "בשיניים", בגלל שטובת צאצאיהם לנגד עיניהם, כי הם סופגים את המכה". ר' אהרן הרצה את דבריו בשטף, מתוך להט, בלא ששת ליבו כי ניסה אומנם לכסות אולי טפח, אך במילותיו הכאובות גילה טפחיים מהמתרחש בביתו, ומכאן ההתרגשות שלו.

לא אלאה את הקוראים במהלך השיחה הארוכה שהתנהלה לאורך שעות רבות, לאור ירח דקיק של תחילת חודש תמוז בליל שב"ק. כאב, קושי, מצוקה, תסכול וחידלון, ציירו תמונה קלאסית עגומה של ערימת כוונות טובות שמאיימת למוטט את שלימות הבית. קרניים ראשונות של בוקר איימו להפציע את חשכת השכונה הישנונית, ולגלות את מבטו הסמוק של ידידי, ששילם בכברת דרך לא קצרה ומייגעת, עד שכונות מזרח העיר המרוחקות, והכל כדי למרק את מצפונו בהוכחה ניצחת לצדקת דרכו. זהרורי השמש הראשונים מצאו את ידו שבה לאחוריה בתחושת תבוסה, אך עם הבנה כי לא זו הדרך.

וכך אמרתי לר' אהרן בכאב ובדאגה: "ידידי, אתה פוסע בדרך, ונהירה לך מטרתה, לחנך את ילדיך באופן הנבחר. ברי לך כי אם תשמוט את המוסרות מידיך, ותיתן לנוות ביתך להובילם בדרך החינוך הנראית לה נכונה וראויה, תאבד את ילדיך. זו השערה שיכולה להתאמת אך יכולה להתבדות, ואילו אם תתמיד בדרך זו מבטיח אני לך בכאב, כי לא "אולי", לא "אפשר" ולא "ייתכן כי", אלא וודאי תאבד אותם, ולמצולות אבדון זה תשליך עוד נתחים רבים של טוב ויופי מחייך.

* * *

ביום ראשון הקראתי לר' אהרן ידידי את המכתב של חנוך ---

"ראה ידידי" סיימתי את השיחה, "האם היית מתאר לעצמך כי אחד מבניך יזקוף את מצב שלום הבית שלך לאשמתו? באם כנות שאיפותיך, לטובת מימושם ולמען ילדיך, פנה במהירות האפשרית לאיש מקצוע שיוכל לתת מענה לסדקים המתגלים בקורות ביתך, ואז יהיו בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך... ושלום על ישראל...".