סיפורים על נוער חרדי נושר: מצמרר! מדוע הבחור החסידי "בוריך" גזר את פיאותיו וחזר בשאלה?

הוא הגיע לכפר בליווי אביו. יצאתי לשער הכפר כדי לקבל את פניהם ועיניי חשכו, "מה לכהן בבית הקברות?". זאת אומרת, מה לעלם חמודות שכזה בכפר. מי האיש שמלאו ליבו להציע לאבא לשלוח בן הלבוש בחליפה ארוכה ופאותיו סדורות לו על לחייו, אל ה"כפר"?! ואם מראייה ראשונה נראה היה לי שיש כאן טעות, אז התברר לי, שבשונה מסוגיות הש"ס שבהן נאמר "אינה דומה ראייה לשמיעה", כאן נתקיים המאמר בהפוך, "אינה דומה שמיעה לראייה", כי אומנם בראייה ראיתי עלם חמודות, אבל השמיעה הייתה תמוהה הרבה יותר.

הנער ששמו ברוך, ובשפת אביו "בוריך", בהברה חסידית, עזב כמה ימים טרם בואו לכפר את אחת הישיבות החסידיות הטובות ביותר בירושלים. ואם קודם שאלתי את עצמי "מה לכהן בבית הקברות?", עתה נשאלה השאלה ביתר שאת, מה ל"חסידישער בוחער" [בחור חסידי] הלבוש עדיין ב"שמונה בגדים" בכפר, שתלמידיו מעוטי בגדים הם, וגם אותם בגדים מועטים, בגדי רחוב הם, שמקומם לא יכירם במקומותינו, בוודאי לא בישיבה בה למד אותו "בוריך"???

* * *

כלל נקוט בידינו מיום הקמת הכפר ועד היום הזה, ההוראה של מורה דרכינו, הגאון הצדיק, רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, נשיא הכפר ונשיא מוסדות 'מגדל אור', שאמר לי ביום כניסתי לתפקיד: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" [לתקן שלחתי אותך ולא לקלקל], ומתוך גישה יסודית זו, אכן לא מתקבל לכפר - נער שיש עדיין אחוז אחד בעולם שהוא יהיה בן ישיבה, ולו גם הישיבה החלשה ביותר. כי ישיבה תמיד טובה יותר מ"הכפר", וזאת אליבא דמייסד הכפר ומורה דרכו.

כשאני מצויד בהוראה חד משמעית זו, לא פלא, שמיד אחרי שקיבלתי את פניהם של בוריך ושל אביו, ושמעתי מפיהם מאיין בוריך בא, (ל"מאין באת?", יש במקרה זה חשיבות מיוחדת), סירבתי לעשות להם סיור בכפר, והודעתי לשניים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אני לא אקבל את בוריך ויהי מה. וגם אמרתי לבוריך, גם אם אינך רוצה ללמוד בחסידישע ישיבה, יש ישיבות שהם פחות 'חניוקיות' או בלשון המדוברת "פתוחות" יותר, ושם אתה יכול למצוא את מקומך.

בוריך התעקש לנהל איתי שיחה בארבע עיניים, שאולי תגרום לשינוי דעתי. הסכמתי לשמוע את דבריו, למרות שהודעתי לו שמאחר ואני שליח, אני לא רואה מצב שבו אני סר ימין או שמאל מהוראתו של הרב גרוסמן, ולכן חבל על כל הדיבורים. אבל למען הנימוס, ואולי גם מתוך סקרנות, מה יכול נער כזה לומר לי "בארבע עיניים", נתתי לבוריך את זכות הדיבור. (בחדר, כאשר אף אחד לא היה סביבנו).

ואז פתח בוריך את פיו: "אני מבין שהרב חושש שאני עלול להתקלקל כאן, אבל אני רוצה שהרב ידע שאין סיכוי כזה לעולם". בציניות שאלתי את בוריך: "למה? כי אתה מלאך?". ובוריך השיב מיניה וביה, כי הסיבה אחרת, ויותר מקולקל מהמצב העכשווי הוא כבר לא יכול להיות. מאחר והייתי נחרץ, הראה לי בוריך את הסמארטפון שלו, ובו לא פחות ולא יותר שיחות שהתקיימו רח"ל בשבת, ולא שבת אחת ולא עלינו גם לא שתיים. היה שם תיעוד לתמונות שצולמו בשבת, ועוד מיני דברים שעירערו את בטחוני, האם באמת מקומו של בוריך בישיבה?

שיחה עם האב העמידה אותי בדילמה קשה, האב שישב לפניי סיפר לי, שהוא מודע למצבו הרוחני הקשה של בוריך, והוא מבין כי במצבו של בוריך כרגע, המקום האחרון שהוא יכול להיות בו זה בישיבה. אבל מאידך גיסא, התדרדרותו של בוריך היא ממש חדשה, "ואולי", אמר לי האב, "אפשר עוד להציל".

מאחר והספק היה גדול, הצעתי לבוריך מתווה של פשרה. אחד מגדולי הדור שיש לי קשר עמו יהיה המכריע בדין ודברים. והיה, אם יגיד הרב כי מקומו של בוריך בכפר, בוריך יתקבל, ואם  לאו, אזי יחפש מקום אחר לגדול בו.

בוריך שעדיין ניכר בו היותו מבאי בית המדרש, ועל אף קלקולו הנראה לעין, יש בו דרך ארץ, הסכים ל"הצעת הפשרה", והגיע לביתו של הרב, וגם שם הציג את מצבו בשפה הכי פשוטה וישירה.

"אני", אמר בוריך, "לא דתי, אין לי טעם בקיום תורה ומצוות, ואין לי שום רגש לקיום המצוות". הרב שבא איתו בדין ודברים, סיכם את הדיון בכאב לב, כי אכן נעלה מכל ספק שמקומו של בוריך בכפר, ועם כל הכאב שבצעד, זה הדבר הנכון לעשותו.

מאחר והדרך להתקבל לכפר אינה עוברת רק את הסכמתי, אלא גם וועדת קליטה שמראיינת את הנערים, על מנת לבדוק כי אכן המקום הנכון עבורם הוא הכפר, נקבעה לבוריך ועדת קליטה לשבוע שלאחר מכן.

* * *

הכנתי את הוועדה כי לא ישימו מבטם על הקנקן אלא על מה שבתוכו, כי הוא מזויף מתוכו, ואין תוכו של בוריך כברו. לכן אל נא נתעסק ב"אם" אלא ב"האם". דהיינו לא נשאל "האם בוריך צריך להגיע לכפר?", אלא "האם המקום הנכון לבוריך זה אצלנו בכפר?". אבל כשנכנס בוריך לחדר, התברר כי שבוע בחיי נערים מן הסוג הזה זה נצח, וכל הנאום שנשאתי לפני וועדת הקליטה היה מיותר, כי בוריך כבר הגיע בלי פאות, ובלי זכר להיותו אי פעם "חסידישער בוחר". הריאיון היה קצר, ובוריך זכה בוויזה המיוחלת, והפך לתלמיד מן המניין בכפר זוהרים.

* * *

קוראי הטור בוודאי מצפים לטוויסט בעלילה, שבו יתגלה הסוד הנורא שגרם לבוריך לשנות כיוון ולרדת לעמק הבכא, מה שסיקרן גם אותי. אבל לקח פחות משבוע להבין כי אכן מקומו של בוריך הוא בכפר, אבל יותר משנה להבין, מה גרם לבוריך לרדת ממקומו וללכת לרעות בשדות זרים. הצוות המקצועי בכפר והצוות המלווה, הרבנים והאברכים, כולם חיפשו בכל דרך את "פתרון כתב החידה", אבל ללא הועיל, בוריך נותר חידה בלתי פתורה.

עד ליום שבו קיבלתי שיחת טלפון מאמא של בוריך, שבו היא ביקשה להעביר את ההחלטות שקיבל בית הדין הרבני בנוגע למשמורת על בוריך. דהיינו, החבילה של הבית התפרקה. בשיחה זו הבנתי מה קרה לבוריך. השיחות אחרי זה הבהירו את התמונה ביתר שאת, הבית שממנו הגיע בוריך עמד מאז ומעולם על כרעי תרנגולת, המצב מעולם לא היה מי יודע מה, אבל סמוך ונראה לזמן שבו בחר בוריך לעזוב את הישיבה - היה שינוי מהותי ורציני במסגרת המשפחתית: אימא של בוריך פתחה תיק בבית הדין הרבני, בבקשה להפרדת כוחות. בוריך שגילה את המסמך הגיב בהחלטה משלו: הוא לא ממשיך יותר בדרך התורה.

אין לי תשובה חד משמעית האם זה בגלל הבושה או בגלל הטראומה, אבל דבר אחד יש לי רשות לכתוב, מדברי אותו גדול בישראל, שהוא זה שקיבל את ההכרעה לקבל את "בוריך" לכפר, וכך הוא אמר לי לאחר שמיעת הסיפור: "אם המצב בבית בעניין השלום בית רעוע, אז לבוריך אין דין של מחלל שבת, ה' ירחם".

סיפורו של "בוריך", מביא אותנו לאחת הסיבות המוכרות והקשות ביותר להתקלקלות של נערים, הבית, שהכל מתחיל בו. כשה'שלום בית' מעורער, הילדים מעורערים, לא אחת גם בנפשם, ובמקרים רבים הם עוברים טלטלות קשות, שמביאות אותם לפרוק עול. זאת לא כי הם מקולקלים בפנימיות, אלא כי המצב המשפחתי מביא אותם להתמודדויות, שהנפש הרכה של הילד לא מצליחה לעמוד בהן. כי הכל נשאר במשפחה, וגם מתחיל בה.

זה אחד הנושאים שעל הציבור החרדי לתת את דעתו עליהם, ולא רק הציבור, גם ההורים, שלא אחת אינם מבינים, כי בריבים המשפחתיים שמטלטלים את הבית הם גוזרים הרס וחורבן על ילדיהם שכל כך יקרים להם.