סיפורים על נוער חרדי נושר: מה דעתכם על נער שהוריו לא מרשים לו לעזוב את ידם?

שמחה והתרגשות. היום הראשון של הכפר, עמדנו הצוות נרגשים לפגוש את התלמידים, שירדו מהאוטובוס, באים להתחיל דרך חדשה, חלקם אף הגיעו עם ההורים דואגים, בודקים, מראים אכפתיות. חלקם לבדם, עם המזוודה, מבררים 'מי נגד מי' כלשונם. המכנה המשותף הוא שכולם הגיעו עם רמה כזו או אחרת של שמחה. חוץ משוקי, שנסחב אחרי אביו רוטן, כועס משהו. האבא פשוט סחב אותו אחריו, והתעניין עבורו בפרטים, הורה לו לחתום על הטפסים, והוא כמי שכפאו שד הולך אחריו - הלוך ילך ובכה.

האבא נפנה לדבר איתי, כולו דאגה לשוקי, מברר את כל הפרטים מהחל ועד כלה, מי יהיה הר"מ, מי יהיה המדריך. ושוקי מאחוריו בפרצוף חמוץ, כל הניסיונות של אנשי הצוות לחלץ ממנו ולו חיוך קטן לא הועילו. כשאמרתי לשוקי: אני מתפעל מהמסירות של ההורים שלך, הוא הגיב בציניות חצופה. אומר לי: "אני מוותר על זה". פניתי לדרכי שוקי הלך לסדר את חדרו, והמפגש היה נשכח לולי הטלפון שקיבלתי לאחר שבוע וחצי, אמא של שוקי מבררת בהיסטריה מה קורה עם שוקי, הוא לא עונה לטלפונים, ואני עניתי לה: "מצבו מצוין", ראיתי אותו והכול בסדר. האמא פרצה בבכי, מיבבת כולה: "למה הוא עושה לי את זה, כמה שאנחנו דואגים לו הוא מפנה לנו גב, פשוט כפוי טובה לא אכפת לו מאתנו"..

הצעתי לאמא של שוקי להיפגש, נזכרתי ביומו הראשון של שוקי בכפר, וחיברתי בין הסיפורים, שוקי נעטף באכפתיות, אבל הוא נחנק בה, הוא רוצה להתבגר אבל ההורים מחזיקים אותו ביד. הוא לא שונא, לא, אפילו לא כועס, אלא גוזל שמבקש לעוף. אבל אבא ואמא דואגים.

 בפגישה של ההורים עם הצוות ביקשתי לגייס את ההורים למשימה, תיארתי להם תלמיד שלא היה ולא נברא, שהגיע לישיבה ועדיין הוריו לא הרשו לו ללכת מבלי שיתן להם יד. המשל היה קיצוני, מעלה חיוך. פניתי להורים בשאלה האם זו התנהגות נורמאלית, שהורים לנער בגיל בר מצווה אוסרים על בנם ללכת מבלי שיתן להם את ידו. ההורים כמובן השיבו שזה ממש מוגזם. אמרתי להם תדעו לכם, האחריות שאתם לוקחים על שוקי היא חשובה, אבל שוקי מרגיש שאתם לא משחררים לו את היד, שחררו אותו, תנו לו לעוף. במקום להחזיק לו את היד, קחו ספר תהילים ביד ותתפללו עליו.

שוקי גילה את העצמאות בהדרכת הצוות הפסיכו-סוציאלי. הם נתנו לו את הבחירה מתי להתקשר ומתי לא, והוא בתחילה ניצל את העצמאות עד אין סוף, ועינה את הוריו בחרם התקשרויות. אבל ככל שחלף הזמן, החל אט אט לשתף את הוריו בעובר עליו. ביום בהיר קיבלתי טלפון בבוקרו של יום, כאשר אימא של שוקי שמחה לבשר לי ששוקי התייעץ עמה אמש בדילמה שנקרתה בדרכו, בסופה של שנה ניגש אלי שוקי לבקש לערוך סיום מסכת, במסיבת הסיום של השנה, "כדי" לחש לי שוקי, "שיהיה נחת רוח להורים שלי".

ה'תפארת ישראל' בפירוש המשניות בועז במסכת אבות (ד' יח') מבאר את דברי התנאים "הווה גולה למקום תורה" בשלוש סיבות:

א. כדי לעזוב את חלקי הילדות ולהיות לאיש.

ב. בבית אביו יישאר תמיד ילד מחמת תפנוקי הוריו.

ג. "הדבר ידוע, שהאדם יתאמץ יותר לעשות טוב מתוך חופשיות, ממה שיעשה ע"י הכרח מאחרים. אולם בעודו בבית אביו, לא תתאמץ נפש הבן המשכיל להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות, ביודעו כי הוריו ישגיחו עליו, וידריכוהו במתג ורסן תוכחותיהם, אולם אעפ"כ יצר לב האדם רע מנעוריו, וכעיר פרא לפעמים לא אבה לעצתם, ותוכחת ניאץ לבו. אבל בראותו את עצמו עזוב לעצמו מכל משגיח ומדריך, ואין לו מי שיזרזנו למלאכתו, אם עיני שכל לו - יפתחם ויזדרז למלאכתו ,ויט שכמו לסבול עול הזהב".

איפה היה הפסיכולוג בדאנציג, כאשר האב"ד דעיר זו ירד לשורש דרכי החינוך: "אבל בראותו את עצמו עזוב לעצמו... ויט שכמו לסבול את עול הזהב...".

* * *

נחזור לחיים משבוע שעבר (לחץ כאן לקריאת הסיפור של חיים) - כאשר הורים רוצים להביא את התוצאה ולוחצים להשיג אותה, אז יצר לב האדם שרע מנעוריו מבקש להסיר את העול. ולכן אומרים חז"ל, תלך רחוק, כי כאשר תהיה לבד - תקח אחריות על עצמך, ותראה כמה העול הוא זהב, כמה טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו. הדרך בחינוך היא לחנך, ואחרי שלימדנו את החניך אנחנו צריכים לתת לו את הבחירה.

הורים רבים מתמודדים עם העניין של הקימה בבוקר, כמה יזע, יגע וחרון אף מושקעים אצל בני הישיבות בבין הזמנים כדי להוציאם מהמיטה והדבר לא מועיל. פגשתי אבא לפני שנים בימי בין הזמנים, והוא בצערו אמר לי: "אני מוכן לשלם למאן דהוא שיחליף אותי בעבודה המפרכת להעיר את בניי". "מי חייב אותך?", שאלתיו. והוא ענה: "מה זאת אומרת, אני לא יכול לראות את זה". הצעתי לו לצאת לחופש, קח סנדוויץ' ותישאר ללמוד אחרי התפילה, ולא תראה את זה..

את ההצלחה של העצה פגשתי במניינים המוקדמים שבשכונה. לפתע ראיתי את בניו שקמו בעצמם.