סיפורים על נוער חרדי נושר: להשאיר את האחריות אצל הילד

השיחה בשעות הבוקר המקודמות עם אימא מודאגת, הייתה היסטרית. "הרב", היא אמרה בדאגה שהתקשתה להסתיר, "מותר אצלכם פלאפון לא כשר?". שואלת ומבהירה: "כי ראיתי שהבן שלי שם במזוודה פלאפון, ואני לחוצה שיתפסו אותו".

היא נשמעה כולה דאגה, הבן לצערה הרב כבר נמצא, בגדר של "איננו שומע בקול אביו ואמו", והניסיון הקצר מראה שאחרי שהוא נתפס עם סלולארי לא כשר זה הוא נשלח הביתה, והיא מנסה בכוחה הדל למנוע את ההתנגשות בין המסגרת לבן יקיר. עכשיו לפני שהוא מתעורר ורץ להסעה לכפר, היא מבררת בזהירות מה אפשר לעשות, איך מצילים את הבן שכבר האכיל אותה ואת בעלה מרורים, מההתנגשות עם המסגרת, שעשויה להסתיים בעוד מפח נפש כבד.

אימא אחרת הגדירה לי את מצבה כסובלת מפוביה של מוסדות, ההתנגשויות במשך השנים בין המסגרות לבין בנה, גרמו לה פשוט לחרדות, היא כבר לא יודעת מה יותר טוב, והיא משתפת פעולה עם הבן נגד המוסד, היא מרגישה רע עם זה, אבל מה יש לה לעשות, החלופה היא שהוא יהיה בבית, וזו חלופה הכי גרועה מבחינתה.

אב דואג פנה אלי שלא במסגרת הכפר, להתייעץ על הבן שעדיין בכיתה ו', והוא לא קם בבוקר. יעצתי לאותו אב לשנות את הגישה: תודיע בחיידר שמבחינתך אין שום סיבה שהילד מאחר, ולכן אתה לא יכול לעזור להם, ולילד תודיע שאתה יוצא לחופש, הבקרים על אחריותו. אתה תעזור לפי בקשתו ובמידת האפשר, אתה מוכן לקנות לו שעון מעורר, אתה מוכן להעיר אותו בבוקר מספר פעמים לבקשתו, ואתה גם מוכן שהוא לא ילך בכלל. "אם לא תילמד זו בעיה שלך!". האב הביט בי בדאגה: "מה זאת אומרת זו בעיה שלו, אם הוא לא ילך אז הוא יישאר בבית וזו בעיה שלי..". השבתי לו: "ידידי, באם תועיל להסיר מעצמך את הדאגה, ולהעביר אותה לבן שלך, אז היא תהיה בעיה שלו ולא שלך". "אני", הוספתי עוד, "מודיע לכל ילד כשהוא נכנס לכיתה א', שמעתה ואילך אעזור לו במה שהוא יבקש, אבל התפקיד הוא שלו ולא שלי. אומנם כל ילד בתורו בודק את גבולות החיידר, ובאין לחץ מהבית הוא גם מגזים, עד שמעמידים אותו על מקומו, ובא לציון גואל".

אימא של בנצי הייתה ההוכחה לתזה שלי. בנצי, ילד בלי גבולות שהאכיל את הוריו מרורים, וזאת כהגדרתם, הגיע לכפר ולא עבר עלינו יום מבלי שהיה איתו סיפור, בהתקרב "יום ההורים", בו מגיעים ההורים לפגוש את המחנכים והמדריכים, התלבטנו בצוות מה עושים, לספר להורים על מצבו - מה ייתן ומה יוסיף? לא לספר - בנצי ירגיש שהוא יכול להמשיך בדרכו. ההחלטה הייתה, שר' מיכה מנהל ביה"ס יקרא לבנצי, ויודיע לו שאצלנו בכפר קוראים להורים לספר להם דברים טובים, ולכן את הבעיות שלו נפתור בין כותלי ביה"ס, ולהורים נספר כמה הוא מתקדם.

ההורים של בנצי לא קיבלו את הדברים כפשוטם, לא נראה להם הדיווח על ההתקדמות של בנצי, הם התחננו לשמוע תלונה, העו"ס שישב בחדר שאל את האם, מה חשוב לה כל כך לדעת את כל הפרטים, ברוך ה' בגדול הוא מתקדם.

התשובה פשוט הדהימה את ההורים. האמא כמעט התריסה: "מה זאת אומרת? אני חייבת לדעת מה קורה איתו, בשביל לדבר איתו, על מנת לדאוג שלא יהיה בעיות". או אז פנה העו"ס לבנצי ושאל אותו בחיוך: "אתה מבין עברית? יש לך קשיי שפה? אי הבנת הנשמע? ברוך ה' לא".. "אם כך", פנה עתה להורים בתורם: "תנו לנו להסתדר".

למרות חוסר שביעות הרצון מהדיווח, חזרו הוריו של בנצי הביתה מבלי לדעת מה באמת מצבו, וראה זה פלא, ככל שהשיחות עם הוריו של בנצי היו פחות משמעותיות, בנצי השתפר פלאים, הוא התחיל להתקדם בדרך הישר. ומה שלא עשתה הדאגה הכנה, והאכפתיות הלא נגמרת של ההורים, שמוכנים להקריב הכל למען הילד, עשתה ההתנתקות. לפתע גילה בנצי את עצמו ונהיה אחראי למצבו.

הגאון רבי חיים זליבנסקי זצ"ל ראש ישיבת 'מאור התלמוד', היה מחנך בעל שיעור קומה, כשהיה נתקל בתלמיד שהתמיד לאחר קום, היה שולח אותו לטיפול פסיכולוגי, והניסיון הוכיח סיפר לי אחד מתלמדיו הקרובים, שבדרך כלל הייתה הסיבה לחוסר הקימה, נעוצה בדאגת יתר של הורים עוד בילדותו, אפילו הילדות הרחוקה.

שח לי פסיכולוג ידוע שמטפל בבני ישיבה רבים, שכאשר מגיע אליו תלמיד עם בעיות קימה הוא מציע לו בבוטות, "לחסל" את אבא ואת אמא שלו, ולהתחיל לדאוג לעצמו. אולי קשה לי עם הבוטות של האמירה הזאת, אבל היא מקור לפתרון של הרבה נערים. חוסר האחריות של הנער מגיעה במקרים רבים מדאגת יתר של ההורים, שנוטלת את האחריות ממנו. כאשר מדובר בהתנהלות מול מוסד, נוצרת בעיה נוספת, הרגע שבו מזהה הבן את הפחד מהמוסד שבו הוא לומד, והדבר מתפרש אצלו בדרך הפוכה מהצפוי, הוא רואה במוסד כמקום רע ומפחיד, שהרי עובדה, ההורים בלחץ מהנהלת המוסד, והתלמיד מפרש את זה כי במוסד פועלים אנשים רעים, והוא נוטה לשכוח שהם חפצים בטובתו. אבל עיקר הבעיה היא הפטור שמקבל הבן מלקיחת אחריות. 

מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל, שכמי שעמד יותר מחמישים שנה בראש הישיבה לצעירים ידע להיכנס לתוך נפש התלמיד, הדריך אותי, שבחינוך צריך אמון ואמונה, להאמין בתלמיד, ולהאמין בקדוש ברוך הוא שיוליך אותנו בדרך הנכונה. חוסר יכולת לתת אמון הוא הבסיס להשתדלות יתר, והשתדלות יתר נובעת מחוסר אמונה, וכשלא מאמינים אין סייעתא דשמיא. הגרוע מכך שהחוסר אמון שלנו מוביל למצב בו התלמיד לא מאמין לעצמו ולא מאמין שהוא יכול.