סיפורים על נוער חרדי נושר: שימי שגורש מהבית וגר באשפה: "החרדים עובדי עבודה זרה"

כאשר שימי הגיע לוועדת קליטה של "הכפר", לא עמדו לצדו לא אבא ולא אמא אלא רק השכן, שלמען הדיוק לא היה השכן של הוריו אלא של שימי עצמו. זאת, כי כפי שדיווח אותו שכן מסור, שימי מתגורר לבדו ב"בית" משלו. הבית אינו אלא מחסן, שבעבר היה לו שימוש מפואר עוד יותר, הוא איכסן את פחי האשפה, מה שנקרא פעם, לפני עידן ה'טמון קרקע', "חדר אשפה".

עם רזומה כה מרשים בוודאי תחשבו, ששימי לפחות מתקרב לעשור השני של חייו. אבל טעות בידכם, הוא עדיין קרוב לבר מצוה מלגיל חמש עשרה. מראהו גם הוא לא היה מלבב, עד שאפילו צוות הכפר שסבר כי ראה כבר הכול, הזדעזע.

למה אתה לא בבית? נשאל שימי ב'ראיון הקבלה', והשיב בפשטות: "זרקו אותי מהבית לפני חצי שנה".

כפי שמתחייב יצרנו קשר עם הבית. האב לא הסכים לשתף פעולה, אבל האם, על אף ליבה שנשבר בקרבה, בכל זאת גילתה נכונות לשבת עם העובד הסוציאלי, ולנסות לספק הסבר על מה שקרה, ועל ההחלטה יוצאת הדופן שהמשפחה קיבלה. היא טענה להגנתה: "יש לי אחרי שימי עוד שבעה בנים כ"י.. שימי לא מכיר גבולות, איננו שומע בקולנו, ואחרי שהחליף את לבושו, ואף קנה פלאפון לא כשר, זילזל בכל מה שנאמר לו. לא נותרה לנו ברירה כי אם להציב זאת כתנאי: "אתה נכנס הביתה רק אם אתה מתנהג לפי כללי הבית". אנחנו הרי לא יכולים להרוס את כל הילדים בגללו. נשמע הגיוני, והעו"ס הרים ידיים אחרי חצי שעה של שיחה, ושב לכפר בידיים ריקות. מצבו של שימי עורר אמפתיה ורחמים אצל כל הצוות, כשמראהו מעורר הרחמים גם ייתר את ההסבר מדוע היה זכאי לרחמים.

גם בכפר שידע סיפורים מסיפורים, הוא היה חריג. מעת שבא היה לאזרח קבע. כולם ראו את שימי יום אחרי יום, שבת אחרי שבת. אין חופשות, אין יציאות, כי אין בית. פשוט הומלס. בעצתם של גדולי הדור, ניסינו לשלוח שליחים למשפחה. בהם רב השכונה, רבו של האב, אבל כולם נדחו בצורה מוחלטת, אין על מה לדבר.

פלא גדול היה לי באותו היום בו גיליתי "שיחה שלא נענתה" מאביו של שימי, האב שלא הסכים לשוחח מחפש אותי, ומשאיר הודעה: "אני צריך אותך בדחיפות". ההודעה עוררה בי סקרנות, שמא ואולי יש פה שינוי עמדה, אולי סוף סוף יהיה בית לשימי.

אבל מסתבר כי האב בחר להתקשר מסיבה אחרת לגמרי, הוא דרש שנודיע לשימי שאם הוא לא יחדל ליצור קשר עם אחיו הצעיר ממנו בשנה, נשעה אותו גם מהכפר. האב היה מלא חששות ששימי יקלקל גם את בנו הבא בתור, שהיה אז ערב הבר מצווה.

ניסיתי להבהיר לאבא של שימי, שאם שימי יחזור למחסן ממנו הגיע לכפר, שכמובן נמצא בעיר מגורי המשפחה, הקשר בינו לבין אחיו הצעיר רק יתחזק ויהיה תכוף יותר,  אבל האב בחר לנתק את השיחה.

לעומת זאת, שימי – שלקחנו עימו דברים - הכחיש כל קשר בינו לבין אחיו, לא מיניה ולא מקצתיה, והיו ניכרים דברי אמת. לא עבר זמן ומצאנו בבוקרו של יום את אחיו של שימי בכפר, גם בא במטלטלים מעטים, חסך אומנם את השינה במחסן הזבל, אבל הגיע ערום ועריה, ונשלח אחר כבוד מביתו. כאן כבר לא יכולתי להבליג וביחד אם אחד מאנשי הצוות הגענו לבית ההורים בשעת ערב, וביקשנו במפגיע לדבר. באתי אל ההורים, ואמרתי: "אני מבקש לשאול אתכם דבר אחד.. לו היו מגלים שאצל אחד מבניכם מקננת מחלה קשה, האם גם אז הייתם משלחים אותו מהבית?".

"ודאי שלא", השיבו שני ההורים יחדיו. אבל מיהרו לומר כי המשל אינו דומה לנמשל, "שימי ויאיר שניהם בעלי בחירה, ולכן אין לנו את החובה לעזור להם" השיבו.

לאחר מחצית השעה של השיחה נתגלו הבקיעים. אמא של שימי הסבירה כשדמעות זולגות מעיניה, את הקושי הגדול: "יש לנו שכנים.. אנחנו קשורים לקהילה.. מה יגידו השכנים? מה תגיד הקהילה עלינו, אם יראו את ילדינו מסתובבים ברחובות כאחד הריקים?".

מסתבר כי גם האב היה מרגש לא פחות מהאם, אבל עצר עצמו "בכוח" מלבכות, אך בקול עצור מבכי, מנה אחד לאחד, את כל סוגי ההשקעה שהשקיע בשימי בניסיון להחזירו לדרך הישר: "נתתי לו פרסים, הוא קיבל מתנות, מימנתי לו טיולים...". "ועל הכל מה קיבלתי?", המשיך האב, "רק בושות וביזיונות".. "תגיד לי אתה", הוא פנה אלי, "האם אחרי כל זה אני חייב עוד לגדל נחש צפעוני שכזה בבית?".

אין ספק, הקושי הגדול של ההורים היה הפחד ממה יאמרו, והפחד גבר על רגשי האהבה וההורות הטבעיים שאכן היו קיימים, ובפירוש לא היה מדובר בהורים "קשים", חסרי רגש, אלא בהורים שהתמודדו עם בעיה שלא היה להם מענה עבורה.

נחזור לשימי. מסתבר כי הוא התחבר לכפר ואף מצא בו בית. הוא הצליח בלימודיו, התקדם במידותיו ובהתנהגותו, וביום מן הימים כשישבתי בכיתתו, והקראתי את אגרתו של רבי ישראל מסלנט זצוק"ל, "עבדי זמן - עבדי עבדים המה - עבד ה' לעולם חופשי", התפרץ שימי בחימה שפוכה: "החרדים" הם עבדי זמן, הם עובדים את כל העולם, את השכנים, את הקהילה, הם העבדים"...

באותו הרגע רציתי בכול מאודי להשמיע את הזעקה שנשמעה מקירות ליבו של שימי באוזני אביו ואימו. לומר להם: "הנה, הבן הראשון והשני שלכם מתדרדרים, כי אתם מחנכים אותם לעבודה זרה.. כי לא עבודת ה' היא, אלא עבודה אחרת - זרה, עבודת השכנים, עבודת הקהילה"... זה מה שהפריע לילד שלכם, לשני הילדים, לשימי וליאיר.. עובדה ששימי שמצא את דרכו למחסן ששימש חדר אשפה עושה חיל ב'זוהרים'...

סח לי פעם אחד מגדולי הדור: "הורים שלא ויתרו על אהבתם הגדולה, והמשיכו להשקיע בילדיהם, מבלי לעשות חשבונות של מה יאמרו ומה יגידו, זכו לראות את ילדיהם שבים לדרך ה', הורים שהתעקשו ונלחמו, סופם שהפסידו את שני העולמות, גם לא ראו נחת, וגם נחלו אכזבות ובושות". "יתירה מכך", הוסיף אותו גדול, "החשש הגדול של הורים מפני נזקיו של הבן המתדרדר לילדים האחרים התממש רק כשההורים נלחמו בבנם, אולם כשההורים קירבו את בנם - הנזקים היו מועטים אם בכלל".

זו דעת תורה, אבל כמי שמצוי אצל אנשי מקצוע אני יכול להוסיף, כי אין איש מקצוע שלא יסכים לדברים אלה, שהניסיון מוכיח כי הם נכונים ומאירים כשמש בצהרים.

בשל חשיבות הנושא ולצערנו גם שכיחותו, אני מבקש לייחד את המאמר הבא בהמלצות כיצד למזער את ההשפעה של הבן הנופל על בני הבית הנותרים. (לקריאת המאמר לחצו כאן).