סיפורים על נוער חרדי נושר: מה עושים עם בן דוד חוזר בשאלה שמסית ומדיח את הבן שלי?

כפי שסיימנו בשבוע שעבר, בשל חשיבות הנושא ולצערנו גם שכיחותו, נייחד גם את הטור של השבוע להמלצות, כיצד למזער את נזקי הבן הנופל לבני הבית הנותרים ולו עצמו, וכרגיל בסיפור מהחיים, מחיי כפר' זוהרים'.

הנחת הגדולה שלנו אנשי הצוות בכפר היא, כשאתה רואה נער העולה על דרך המלך, כששוב אתה רואה את ההילה הרוחנית ששורה על פניו של הנער. כזה הוא יקירנו אלי הגאווה של הכפר, נער שהגיע מאשפתות, במצב רוחני דל אם בכלל, והיום הוא עובד ה', ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, ולכן כמובן יש לו מקום של כבוד בכפר.

העובד הסוציאלי שפנה אלי וביקש ממני לשבת עם אלי, אומנם לא ביקש שאעשה זאת בדחיפות. אבל כמדובר, לאלי מגיע כבוד גדול, ולכן התפניתי מיד מכל עיסוקיי וישבתי איתו. זאת גם, כי נוסף לכבוד שאני רוכש לאלי היה בי מידת הסקרנות, לא היה ידוע לי על איזה שהם בעיות בביתו של אלי, שמצריכות התערבות סוציאלית, מה גם ששיחותיי עימו לא מצריכות בדרך כלל מתווך, ולכן הסתקרנתי מה אלי רוצה ממני ועוד דרך העו"ס.

הסיבה שאלי פנה אלי הייתה מפתיעה; "יש לי" שח אלי, "אח צעיר הלומד בישיבה קטנה מכובדת בירושלים, ולאחרונה אני שומע ממנו דיבורים שמאוד מפחידים אותי, הוא פוזל קצת לרחובה של עיר, הוריי אולי לא מודעים למצבו, אבל אני לחוץ מאוד מזה". העילה לפנייתו של אלי הייתה הדאגה הכנה והאכפתית לאחיו, אבל היה בה עוד משהוא שאלי גילה: "אני מאוד דואג להורים שלי".

ביררתי בעדינות מה לדעתו יכול להיות גורם הירידה הרוחנית של אחיו, ואלי ענה לי: "זה בן דוד שלי". את סיפורו של הבן דוד הכרתי כבר משיחות עם הוריו של אלי. סיפור קלאסי של בחור חרדי שסר מן הדרך, והוריו בחרו להוציאו מביתם, הוא מריר וכועס על הציבור החרדי ועל הוריו, ולכן הוא עושה הכול לנקום את נקמתו, ומאחר ובמשפחתו אין עוד אחים שנשארו בבית, הוא בחר בבני דודיו, שאלי היה אחד מהם, להסיתם מן הדרך. זה היה עימות בין שני 'דואגים', אחד הבן דוד ש"דואג" לבני דודיו, והשני אלי, שבאמת דואג מפני הירידה של אחיו.

כל זה הביא אותי לשאול על מסלול חייו של אלי עצמו עד בואו לכפר. אלי סיפר לי, שכשהתחיל להתדרדר הוריו התייעצו עם אחד מגדולי האדמו"רים, שהורה להם לנקוט בדרך הקירוב. "הוריי הודיעו לי" שח אלי, "שבכל עת ובכל מצב אני אחד מבני הבית, הם אמרו לי 'לעולם אתה לא תשולח מביתנו, גם אם תלך רחוק, וכבן אנחנו אוהבים אותך כפי שאתה'. ואכן, סיפר אלי, למרות שהייתי נראה כנער רחוב, והתנהגתי כנער רחוב, הוריי לא הפסיקו לרגע לחבק ולאהוב אותי, עד שהגיע הרגע שבו ביקשתי לעזוב הכל וללכת ללמוד, לשוב בחזרה ליהדות".

 "אני יודע", אמר אלי, "שאמא שלי לא ישנה לילות שלמים מגודל הצער והדאגה שבנה מטייל במחוזות רחוקים, אבל כשהגעתי לפנות בוקר שתוי ומסטול, היא קמה ממיטתה והכינה לי סעודה דשנה. לא היה בה ביקורת רק אהבה, אבא שלי גם הוא, בעצתו של האדמו"ר, לא חסך מכיסו כלום למעני, את הג'ינס המרופט שהתהלכתי בו באותם הימים קנה לי אבא כמתנה ליום הולדת שחגגתי עם חברים בעיר, על אף שגם באותו לילה לא טרחתי לחזור מקודם יותר".

לעומת הוריו של אלי שבחרו לקרב אותו ולחבקו באהבה, בחרו הדודים לזרוק את בנם מן הבית, הפגיעה והכעס של אותו בן דוד גרמו לו לעשות את כל אשר ביכולתו לנקום, הוא גרם להם נזקים גדולים ברכוש, אבל החמור מכול הוא חיפש לנקום בנפש, וכך מצא אחיו של אלי את עצמו ברחובה של עיר, כאשר הסיבה היא, הבן דוד ששיכנע אותו כי בעיר הגדולה ימצא בה את טעם החיים. הוא מכר לו שחייו שלו (של בן הדוד) הם גן עדן אחד גדול, גם כשבמציאות הם הפכו לגיהינום אחד גדול.

הסיפור של אלי הוביל אותי לחשיבה מחודשת בקשר לסכנה מהנערים הנושרים, מבלי להיכנס עכשיו לשאלה איך מורים גדולי ישראל להתנהג עם הנערים הנושרים. צריך להכיר בכך שהסיכון בהשלכת הנער מהבית - בדרך כלל באגרסיביות - כשהמטרה היא הצלת האחים האחרים, הוא גדול יותר מהסיכון שבהישארות בבית בחיבוק גדול והשקעה גדולה.

ההליכה בדרך הקירוב יש בה פוטנציאל משמעותי של חזרת הנער לדרך, ובמקרה זה, של אלי, גם את הדאגה של הנער לאחיו, שלא יעבור את המסלול שהוא עשה, ויותר מכך הכרת הטוב שהוא חש להורים תביא אותו לעשות את כל מה שביכולתו כדי שינעם להם ולא יעברו שוב סבל.

לא תמיד סיפורים מסתיימים עם הפי-הנד מפתיע, אך הפעם אני חייב לכם הקוראים את סופו של הסיפור; הוריו של אלי שהתייעצו שוב עם רבם, בחרו לפתור את הבעיה מיסודה, הם יצרו קשר עם האחיין הסורר, והזמינו אותו לביתם להתגורר עמם, והטוב שהשפיעו עליו חסך את התלאות עם האח, והציל אף אותו מרדת שחת.

בשבוע הבא נמשיך בעזרת השם להאיר את הדרך מעוד כיוונים נוספים. (לקריאת המאמר לחצו כאן.http://www.yahadoot.net/item.asp?id=1391&cid=27)