סיפורים על נוער חרדי נושר: הוריו של לייבל'ה גילו לי בציון הרשב"י שהם דואגים לעצמם ולא לבנם

 הם ישבו מול וועדת הקליטה שבכפר שפופים ודומעים, וליבם כבד עליהם, כמו התחננו לפנינו 'רחמו עלינו ותעשו קסם, כדי שכבר נצא מהחלום הרע הזה'. הוריו של לייבל'ה הם בני משפחה מירושלים, מהשופרא דשופרא. האב ר"מ בישיבה מפורסמת, האם מורה בסמינר ידוע, והבן נטל את מטה הנדודים והלך לרעות בשדות זרים. ההורים לא יודעים איך לנשוא את חרפתם, איך יגדלו בביתם בן סורר ומורה.

דברי האב והאם היו נוגעים לנפש. עד שכל היושבים בחדר היו שותפים לכאב הגדול, ובפנים אפורות, ריקות מצבע, ועיניים דומעות שח לנו האב, כי אין לו לא יום ולא לילה, ולבו יוצא מכאב, בראותו את בנו במצב רוחני שכזה.

האמת שאין מילים שיוכלו לנחם הורים במצב כזה, והשקט שהשתרר בחדר היה סמיך. כולם יושבים מהורהרים, כולל לייבל'ה עצמו שכיבד בנוכחותו את האירוע מכמיר הלב. ביקשנו מההורים של לייבל'ה לצאת מן החדר, כמו שנהוג תמיד בוועדות קליטה. ואז העו"סית ביקשה מלייבל'ה שיספר מה עובר עליו, מה התחושות שלו אחרי שהוא שומע את ההורים שלו כואבים כל כך.

ואז הגיע תורו של חתן הערב, לייבל'ה, לפרוץ בבכי, בכי מר יש לומר. "קשה לי", אמר לייבל'ה, "קשה לי מאוד לראות את הוריי סובלים, ואני מרגיש אשם, וזה עוד יותר מתסכל אותי. אבל מה רוצים ממני, אני בסך הכל ילד שלא מצליח להתמודד, למה כועסים עלי כאילו אני מבחירה רוצה להיות רע, אני באמת רוצה להיות טוב, אין לכם מושג כמה אני רוצה להיות טוב.. אבל אני מתקשה להתמודד והתסכול גורם לי להתפרץ, ואז אני שוב מרגיש רע יותר ומתוסכל יותר, ומתפרץ יותר", ומעגל הקסמים הזה לא נגמר.

דברים שמדברים בעד עצמם.

קראנו להוריו של לייבל'ה לחדר ושלא בנוכחותו של לייבל'ה סיפרנו להם על השיחה, ומה שעלה בה. וראינו איך קשה להם לעכל את זה: "מה פירוש הוא לא יכול? יש לו "בחירה", שיתגבר"... "הנה, תראו את האחים שלו. כולם גדלו באותו הבית וכולם תפארת שבתפארת, ממש מפארים את עולם הישיבות, למה הוא מזיק לעצמו ולנו?", שאל / כאב / קונן האב, והאם המשיכה והחרתה אחריו: "אחיותיו מתביישות להוציא את אפן לרחובה של עיר"..

בלב כבד ובהבנה גדולה נפרדנו מההורים.

* * *

שעות הלילה המאוחרות בציונו של התנא האלוקי רשב"י ידועות כשעות אשר בני האדם המהלכים שם ספונים בספר התהילים, מי שנמצא בשעות האלה הוא מי שצרתו גדולה, ישועתו נראית רחוקה, ודמעותיו מתגלגלות על לחייו. אנחות נשמעות שם לרוב, שהרי צורכי עמך מרובים, לא התפלאתי שבשעה שכזו פגשתי את אבא של לייבל'ה משתטח על ציונו של התנא, ואולי אפילו שמחתי. הרי אין כמו דמעות של אבא על בנו, ודמעות של אמא על אחת כמה וכמה, שהרי גם היא הייתה שם, ב'עזרת נשים', ושניהם מתפללים זה בזווית זו וזו בזווית זו.

המתנתי לו לאביו של לייבל'ה שיסיים תפילתו, והושטתי לו ידי לשלום, הוספתי על ה'שלום עליכם', שאני שמח לראות שהוא בא להשיח את ליבו על לייבל'ה, כי או אז מובטח שעבודתנו בכפר תישא פרי.

אבל כאן ציפתה לי הפתעה: "לא על לייבל'ה אנחנו מתפללים" ענו ההורים, "אלא על עצמינו שה' ירחם עלינו".. התשובה היממה אותי ושאלתי בתדהמה, למה אתם לא מתפללים על לייבל'ה? והם השיבו כאחד: "מה נתפלל עליו? זו הבחירה שלו, הוא צריך לבחור בטוב, אין כאן מקום לתפילה, אנחנו צריכים ישועה, שאנחנו סובלים מפגע רע שכזה"..

תורף הדברים, שמה שלא נאמר שם, בכפר הנוער זוהרים, נאמר פה, בציון הרשב"י, שהם לא דואגים ללייבל'ה אלא לעצמם, וכל ההאשמות החמורות לא נועדו כדי שנעזור ללייבל'ה, בנם, אלא כדי שנעזור להם להיפטר מהצרות והבושות שהוא ממיט עליהם.

זה היה קשה לשמיעה. לא יכולתי לסבול את התשובה, ושאלתי את אבא של לייבל'ה בעזות: "תגיד, אתה אדם מושלם?". "את" שאלתי, "את אם מושלמת?". והם כמובן השיבו ודאי שלא. "ולמה אינכם מושלמים?", המשכתי להקשות, "מה מונע מכם להיות מושלמים?". והאב משיב לי, במנגינה, "ומי מעכב, שאור שבעיסה".. ואני המשכתי ללא רחמים: "מה זאת אומרת? הרי יש לכם בחירה....". "כן, נכון", הם התגמגמו, "אבל...".

כאן עצרתי את המשך הדיאלוג, ואמרתי להם בחדות: "תקשיבו לי, לייבל'ה רוצה להיות טוב, אבל מה לעשות, יצרו חזק ממנו. לא אני ולא אתם יכולים למדוד כמה קשה ללייבל'ה, לו הייתם מאמינים לו, ומבינים כמה קשה לו, ומתפללים עליו ועומדים לו בשעת צרתו, הישועה שלכם הייתה קרובה. התסכול והכאב של לייבל'ה, והגורם הגדול ביותר שלו שמונע ממנו להתמודד עם יצרו, הוא המציאות שאתם לא מאמינים בו, שהוא רוצה להיות טוב וקשה לו".

באותה רגע ראיתי שהשמים נפתחו, ופתאום נפלה עליהם הארה. כנראה שזכותו של רשב"י עמדה להם, והם הבינו את גודל האכזריות בהאשמה.

בצעדים נמרצים הם חזרו לציון לבכות על לייבל'ה, שהקב"ה ישלח עזרתו ממרומים, ויתן ללייבל'ה, שלהם, את הכוח להתמודד עם יצרו הרע.

שח לי גדול אחד: "לו היו ההורים מתייחסים לבן הנושר כמו לאדם שלקה במחלה קשה, הכאב לא היה פחות, אך את מקום הכעס הייתה ממלאת החמלה". "על ילד", המשיך אותו גדול, "שחולה ל"ע במחלה קשה, לא חושבים כמה זה יזיק לאחים, כמה הם סובלים מהמחלה, כי אין טענות עליו, הוא לא אשם. אבל על הנער הנושר אנחנו כועסים, לו היינו כואבים, הוא היה מתוסכל פחות ונופל פחות". אנחנו מתמודדים עם השאלה 'מה עם האחים?', לא רק מהדאגה לאחים, אלא גם בגלל הכעס שתופס מקום בליבנו, והכעס הזה הוא שמביא אותנו להעדיף את האחים עליו.