סיפורים על נוער חרדי נושר: "לו הרב היה בא כאשר הייתי בישיבה, הרב לא היה צריך לבוא היום לכפר סבא"

הרגשנו, ראש הישיבה מבני ברק ואני, כמו תיירים באפריקה. נכנסנו לפנימייה בכפר סבא, לבקר את תלמידו של ראש הישיבה, שסרך לפתע פתאום ובחר ללכת לפנימייה חילונית לגמרי. כדי לחסוך מהקוראים את התיאור הקשה של מקום כזה, נסכם רק בכך שראש הישיבה שהילך לצידי ברח אחרי חמש דקות מהמבנה, כאילו בער שם אש. הצניעות והערבוב שהיו שם הרחיקו אותו וגרמו לו לתחושת קבס, כפשוטו. ושם במקום הזה מסתובב בשר מבשרינו, תלמיד ישיבה לשעבר, לא כועס, לא פגוע, מוכן לדבר אבל לא מוכן לעזוב.

ראש הישיבה שהגיע בציוד מלא, של שוקולדים וממתקים, ניסה לדבר על ליבו של יעקב בכל דרך אפשרית בטוב ובנעימים, הוא הבטיח לו גדולות ונצורות, אבל מאומה לא הועיל. יעקב נשאר על עמדו, אני פה, "פה אשב כי איוויתיה".. האבא בטלפון ממרר בבכי, הראש ישיבה עומד ובוכה, ויעקב בשלו: "אני לא הולך מכאן ויהי מה!".

ניסיתי לדלות מיעקב שנראה היה שהוא לא כועס ולא בועט, מה מושך אותו במקום הזה, ויעקב אט אט התחיל מגלה. "טוב לי פה", הוא אמר, "כי אני מקבל פה יחס, מדברים איתי מתייחסים אלי שומעים אותי". "לעומת זאת בישיבה ובבית", אמר יעקב, "כולם מתייחסים אלי כמובן מאליו, אבל פה אני מקבל יחס טוב ואנושי". ראש הישיבה שהיה לצידי התחיל לפזם "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". איך אפשר להחליף בית של אבא ואימא בפנימייה קרה ומנוכרת, אבל יעקב התעקש "פה טוב לי!".

אני ממשיך לבקר את יעקב בפנימייה בקביעות. עושה כל אשר ביכולתי לשמר את הקשר עימו, לבל ידח ממנו נידח. אבל חוזר כל פעם במחשבות ותהיות, האיך יתכן שמדריך טוב ככל שיהיה מהווה תחליף למשפחה?! איך לא נוצר סדק בביטחון של יעקב?!

שאלתי לאחרונה את רובי, תלמיד יקר בכפר, שמכיר את יעקב, אולי הוא יסביר לי את פשר הדבר? מה מצא לו יעקב לרעות בשדה אחרים? ורובי ענה לי: "אני זכיתי, ואני נמצא פה בכפר זוהרים, ברוך ה', יש לי את המקום שלי, ואוהבים אותי, אבל לפני שהגעתי לכאן, בישיבה הרגשתי בודד. לא שלא דיברו איתי, אבל היחס היה שהכל מובן מאליו, אף אחד לא שוחח איתי: איך אני מתמודד? איך אני מתגבר על הקשיים שלי? הכל היה פשוט, כאילו אני מלאך אלוקים". "אני", אמר לי רובי, "בעטתי כדי למשוך תשומת לב, וככל שבעטתי יותר קיבלתי תשומת לב יותר". "היום", ממשיך רובי, "כאן בכפר אני מקבל תשומת לב חיובית, מבלי למשוך אש כדי לקבל אותה". "אבל יעקב", אמר רובי, "אומנם אוהבים אותו בבית, מדברים איתו, אבל הכול "מעשי". אין לו בבית הרגשה שמעריכים את זה שהוא קם להתפלל, שהוא שומר תומ"צ, לכן כאשר הוא פגש נער מהפנימייה בכפר סבא, ושמע ממנו איך מדברים איתו ושומעים אותו, הוא זנח הכל והלך לשם".

ודאי שרובי לא יודע מה שנודע לי, כי מצב הבית של יעקב רעוע, וההורים צהובים זה לזה, ומן הסתם כל אחד עסוק בעצמו, מחמת המריבות התכופות, וזה ככל הנראה הסיבה האמיתית למה יעקב הלך לפנימייה החילונית. לא בכל בית ילד מרגיש שלא שומעים אותו, אבל אף על פי כן מצאתי את עצמי חוזר לשנים אחרות, עת שימשתי בקודש כמשגיח בישיבה, ונזכרתי עד כמה לא הייתה מציאות כמעט שקראתי לבחור לשוחח איתו, אם לא שהיה נוצר צורך לגעור בו. כמות התלמידים כן ירבו, וטרדות העמדת סדרי הישיבה, שאבו את כל הזמן, ולא נותר זמן ליחס, רק מי שדרש תשומת לב שלילית קיבל יחס, והטובים והמצוינים קיבלו יחס רק כבדרך אגב.

בזמן של ימי התשובה אני מכה על חטא, מי יודע כמה תלמידים היה אפשר לגרום להם להתעלות, ולו רק בתרומת האוזן, לשמוע אותם ואת אשר על לבבם.

* * *

לא באתי להתוודות על חטאיי ברבים, אלא לעורר את ההורים שאנחנו אמנם טרודים בפרנסה ובמרוץ החיים, אבל חובתנו למצוא זמן לשבת עם בנינו, בפרט לשיחות נפש, לשמוע אותם ואת אשר על לבם, מפני שאם לא אנחנו אין מי שישמע אותו. משגיח בישיבה של מאה ואפילו שמונים בחורים, שנמצא עימם שמונה שעות במקרה הטוב, לא יוכל לעולם לעשות עבורנו את המלאכה. זה מוטל על כתפנו, ונערי הכפר מוכיחים, שכאשר הם מקבלים שיחות רבות עם המדריכים והרמי"ם, העו"סים וכל הצוות, רואים אצלם שינוי מדהים כל אחד בדרכו.

נחזור ליעקב, הוא זרה על פצעיי מלח בפגישתנו האחרונה כשהוא אמר לי: "לו הרב היה בא כאשר הייתי בישיבה, הרב לא היה צריך לבוא היום לכפר סבא"...

זה אולי גם המקום והזמן ככלות השנה, וככלות סדרה ארוכה של טורים, שמתעדים כמה וכמה נפשות והתמודדויות, להגיד מילה על מי שהקים את 'זוהרים', ועומד בראש הכפר, הגאון הצדיק – וכך אני חושב שצריך להתייחס - רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, שבדיוק למען המטרה הזאת הקים את הכפר, התחנה האחרונה לפני האובדן האישי והמשפחתי, והאובדן של עם ישראל, שיאבד נשמה יקרה.