סיפורים על נוער חרדי נושר: מצמרר!! מדוע דובי לא התקבל בבית בחג? והיכן הוא אושפז בעקבות כך?

ערב סוכות תשע"ד, העובדים בכפר 'זוהרים' שמלאכתם בפתרון בעיות בלתי שגרתיות בכל מוסד לימודי אחר, היו טרודים סביב השאלה הנכבדה שלא נמצא לה פתרון: היכן ישהה דובי בחג?? בביתו הוא לא יכול היה לשהות, כי אבא של דובי הודיע שאם דובי רוצה להיות בבית בסוכות, הוא צריך להתחייב להיות כמו כולם. ו"להיות כמו כולם" עבור אבא של דובי זה ללכת עם כובע וחליפה, לבוש כאילו הוא בן ישיבה, שאם לא כן הרי הוא מחלל את כבוד המשפחה. דובי התמרד, שהרי אין זה סוד שהוא נמצא בכפר כי אינו בן ישיבה, וכדבריו אינו מוכן "לעשות הצגות".

התוצאה מהקונפליקט הייתה שהצוות במקום לבחור ארבעת המינים, לבנות סוכה וכיוצא בזה מצוות החג, היה עסוק בלמצוא עבור דובי תחליף לבית.

כיוון שהחג ממשמש ובא, ופתרון מתקבל על הדעת לא היה בנמצא, לא נותרה ברירה, ויצאנו כמה מעובדי הכפר לשכנע את הוריו של דובי לקבלו לביתם, אבל דא עקא שמלאכת השכנוע לא עלתה יפה, והאבא התעקש לא לקבל את דובי במראהו הנוכחי לביתו. גם לא הועיל השימוש הקלאסי שכבר היה חבוט כערבה במשל של ארבעת המינים, שכוללים גם את הערבה שאין בה ריח ומראה וטעם, ובכל זאת גם היא אגודה באגודת הלולב, ומבלעדיה אין ארבע מינים שתלויים זה בזה.

ניסיתי את כוחי במשל אחר מן החג. "תראה", אמרתי לאבא שממשיך להקשיח את ליבו ולסרב: "אנחנו מנענעים את הלולב ב'אנא ה' הושיעה נא', אולם ב'אנא ה' הצליחה נא' אנחנו לא מנענעים?", שאלתי והשבתי, שארבעת ה'אנא' הם כנגד ארבעה בנים שדיברה תורה, עבור השניים הראשונים ה"חכם" וה"רשע" אנחנו צריכים להתנענע, ולעשות הכל להצלחתם, כי זה הפיקדון של הקב"ה בידינו, ואנו מצווים להתנענע עבורם, מה שאין כן אצל ה"תם" וה"שאינו יודע לשאול". האב הגיב בזלזול אופייני: "נו, ווארט טוב". אבל כמובן שלא שינה את דעתו. ווארטים לא ישפיעו עליו, והתנאי הוא תנאי: "דובי יהיה בבית רק באם הוא יתנהג כמו שמתנהגים בבית!".

למרות הכל, ומתוך השלמה עם ההכרה שאת האבא לא נחנך, ואם דובי היה ממושמע לאבא הוא לא היה בכפר, נמצא פתרון לדובי בצורת משפחה מארחת. האירוח שקיבל שם היה מושלם ומאיר פנים, אבל דובי נשבר והתרסק מהריחוק של ההורים, בתחילה זה היה נראה קצת עצבות, אבל הזמן שעבר גילה שמצבו הנפשי של דובי מתדרדר, עד שלא נותרה ברירה והוא הופנה לפסיכיאטר, שאחרי כמה פגישות והתנהגויות חריגות בכפר, אולץ להורות על אשפוזו של דובי במחלקה לטיפול נפשי. העובדת הסוציאלית של בית החולים יצרה קשר עם ההורים, והטראומה הקשה של האשפוז הפכה את ליבם, והם החלו לגלות ההתעניינות בדובי, לבקרו וכו'.

ברוך ה' דובי התאושש וחזר לתיפקוד, ושוב הגיע למצב שבו הוא יכול לשוב ללימודים, ההורים לתומם פנו להנהלת הכפר לבקש לקבל את דובי חזרה, אולם מאחר ודובי כבר היה במצב נפשי המצריך מעקב נפשי קבוע, מה שאין באפשרות הכפר לספק, לא נותרה ברירה אלא לסרב  להוריו של דובי, ולהפנות אותם למחלקת הרווחה במקום מגוריהם, שם אמונים על מציאת מסגרת מתאימה לנערים מן הסוג הזה.

בערב פסח האחרון פגשתי בו באבא של דובי ברחובה של עיר, והתעניינתי במצבו של דובי, דוק של עצבות כיסתה את פניו, "מצבו יותר טוב", השיב לי, "אבל מבחינה רוחנית, עקב מצבו הנפשי הוא התרחק מכול חיי הרוח, השהות שלו במחלקה הפסיכיאטרית אף היא גרמה לו להשיל מעצמו כל סממן יהודי, ועתה כשהוא חולה - הלב של אבא ואימא לא נותן להם להשליכו מביתם, וכך באין ברירה, הוא מסתובב בבית, ממעט לצאת, ומכביד על כל האווירה".

"תראה, פסח מגיע", אמר האב, "ואנחנו הולכים לעבור גיהינום", עודדתי את האב בברכות עד בלי די, ונפרדנו לדרכינו.

תחילת שנת הלימודים פגשתי בו שוב באבא של דובי, שהגיע עם בנו השני, אף הוא כמו דובי סרח ואינו נראה בן ישיבה, אך הפעם הייתה בו באב רוח אחרת, הוא היה חיובי, מתעניין, אכפתי. הוא ביקש לשמור על קשר, ואני לא עמדתי בניסיון ושאלתי את האבא: "מה השתנה דינו של האח מדובי? למה האח השני זוכה להתעניינות ואכפתיות?". כמובן שלא היה ספק שהוא רצוי בביתו, ויכול לחזור לשם מתי שיחפוץ, שלא לדבר שמחכים לו בחג להיות יחדיו בסוכה.

והאב השיבני: "תראה" הוא אמר, "למדתי ממצבו של דובי לימוד חשוב, אשר שילמתי עליו מחיר יקר", "הלימוד" אמר האבא, "שבנערים שלא הולכים בתלם ומתמודדים עם קשיים, הבדיעבד של היום הוא הלכתחילה של מחר, מה שהיום קשה לנו לקבל, מחר אנחנו נחפוץ בו, אבל זה יהיה מאוחר, ואז הבדיעבד יהיה הלכתחילה של חודש אחריו, ממילא למדתי לקבל את המצב של הבן, ולעשות את מה שהכי נכון ברגע זה, למרות שזה קשה, אבל בידיעה שמה שעכשיו קשה יהיה קל בעז"ה בעוד זמן לא רב".

חג הסוכות שבו גם ארעה התקלה ממנה יצא דובי חבוט בנפשו, תרתי משמע, הוא ההזדמנות לצאת מהבית, מהקיבעון המחשבתי, ולחשוב במושגים של נצח, דווקא בגלל שאנחנו נמצאים בדירת ארעי, ומבינים שחיינו ארעיים, זה מחייב אותנו לוותר על הרגע תמורת הנצח, אנחנו מחויבים כשאנחנו מחנכים את ילדינו לחשב את התוצאה של ההתנהגות שלנו, לא במה נשיג הרגע כאן ועכשיו, אלא גם ובעיקר מה תהיה התועלת ומה יהיה ההפסד, הרגע הוא ארעי אבל הנצח הוא דורות.

יה"ר שנזכה לחיות את הרגע הארעי מתוך חשיבה של נצח.