סיפורים על נוער חרדי נושר: שלושה ילדים, שלושה סיפורים, שמלמדים את אותו דבר, שכולם רוצים להיות רצויים

שלושה ילדים, שלושה סיפורים, שמלמדים את אותו דבר, שכולם רוצים להיות רצויים. זה שרצונו התמלא שמח וטוב לב, זה שחש מאוכזב ונותר בכפר, עצוב ונוגה...

ישבתי בחדר אוכל בכפר, והתבוננתי בחזרה הגנרלית שעשו תלמידי כיתה י"ב לקראת ההצגה, שהתכוננו להעלות במסיבת פורים. המחזה היה מבוסס על סיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב, ונקרא ה"אינדיק" (תרנגול הודו). ובמסגרתו הציגו משפחה חרדית, שיושבת בליל שבת סביב השולחן ובן אחד אינו מתנהג כשאר אחיו. כאשר אביו אומר דברי תורה הוא עסוק במריבות עם האחים. האבא צועק והאמא מתערבת, ו'ששון ושמחה' בליל שבת מסביב לשולחן. עד שהבן סורר מחליט: "מעתה אינני עוד בן אדם אלא תרנגול הודו...".

במהלך החזרות התקשה אחד התלמידים להציג את הדמות, ותלמיד אחר קרא לעברו: "מה הבעיה? תעצום עיניים, ותתנהג כמו שבאמת היה אצלך בבית בלילות שבת". המשך המחזה היה הניסיונות של האבא לרפא את בנו "התרנגול". האבא מביא בתחילה רב שבא לנסות להשפיע על הבן שיחזור למוטב, וכך הציגו התלמידים את הרב. בתחילה הוא מדבר בנחת, ומנסה להשפיע על הבן לשנות את דרכו. בשלב השני, לאחר שנוכח כי דיבורים לא עוזרים, הוא עובר לצעקות: "אתה עושה להוריך בושות", "איך ההורים יחתנו את האחיות שלך?", "אתה ספר תורה פסול", ולבסוף סתם "תתבייש לך"..

למה נזכרתי במחזה בסוף חודש תשרי, מאחר ועברנו את חג סוכות, ולא מעט תלמידים נשארו בחג בכפר, הלב נצבט לראות ילדים שבוחרים לא לנסוע הביתה גם בחג. ככל שהכפר יתאמץ להנעים את שהותם בו, עדיין הוא רחוק מלהיות בית, והעובדה שיש נערים שמעדיפים להישאר בכפר מלעשות את החג בביתם ועם משפחתם, מעוררת מחשבות וגם צער.

המחזה הנ"ל הציג את הסיבה: אנחנו מרגישים דחויים, וקשה לנו להרגיש כך, עדיף לנו להיות בכפר השקט והמשמים מאשר לשבת ליד שולחן החג ולהרגיש לא רצויים ו"אחרים".

* * *

1. את אמא של שמחה זה הוציא מדעתה, היא פשוט נפגעה למה הבן שלה לא מוכן לחזור הביתה. היא הרי אוהבת אותו עד עומק נשמתה, היא דואגת לו, אכפת לה ממנו. אז למה הוא צריך להיות סמוך על שולחן זרים כשבבית יש לו מקום. העו"סית ניסתה להסביר לאימא, שאומנם שמחה מבין שאף אחד לא אמר לו ללכת, אבל הוא מרגיש לא רצוי, הוא מרגיש שהוא יוצר בעיה בעצם נוכחותו, וזה גורם לו להרגיש דחוי ובעיקר מיותר. האם התקשתה להבין, ובדם ליבה שאלה: "אבל למה? הרי אנחנו עדיין אוהבים אותו. אומנם אנחנו לא שבעי רצון ממצבו ואולי גם מיואשים ממנו, אבל הוא עדיין אהוב ובן לכל דבר".

2. פגשתי בו בזאבי ביום של אחרי החג, פניו נפולות והוא במצב רוח רע, ניסיתי לתחקר אותו מה ארע. מה גורם לו לדכדוך. והוא, בישרותו ובפתיחותו, נאם באוזניי: "אף אחד לא באמת נלחם שאני אחזור הביתה לחג. אפילו שמחו שנשארתי בכפר. אם זה היה תלוי בהם הם היו מוחקים אותי מתעודת הזהות".

הייתי מצטער בצערו של כל תלמיד בכפר שהיה אומר לי את זה, אבל לא בזאביק, כי לזאביק באמת יש הורים מסורים, אוהבים, שהסכמתם להישארותו של זאביק בכפר בחג, לא הייתה בגלל אי רצון לראותו לידם, ומחשש שישבית את שמחת החג, אלא מתוך כבוד לרצונו, בחינת רצונו של אדם כבודו.

אז למה בכל אופן זאביק כועס?

כאן מונח אולי הכאב הגדול של הבנים הנושרים, הם לא רוצים להיות ה"אינדיק" של רבי נחמן. הם לא רוצים לברוח אל מתחת לשולחן, אלא לשבת לידו, ככל היושבים, כמהים שיאהבו אותם, הם רוצים לחוש שנלחמים עליהם, רוצים שיחפשו דרכים לצרף אותם לשולחן החג, ולגרום להם לא להרגיש דחויים. מייחלים שלכל אחד במשפחה יכאב הלב אם הם לא יהיו, ויילחם בכול הכוח שהם כן יגיעו. אולי הם ירטנו על שהם נאלצים לחזור הביתה, אבל ליבם יתמלא גיל רון ושמחה, הנה אני רצוי, אכפת להורים שלי שאני יהיה לידם בחג, אני לא מקלקל את השידוך של אחותי, אני לא "ספר תורה פסול", אני רצוי.

3. את יוסי פגשתי חוזר מהחג שמח ועליז, שאלתי אותו ולשמחה מה זו עושה? ויוסי השיב לי: הייתי בבית בחג והיה נהדר, ממש נהניתי. פעם ראשונה אמר לי יוסי ש"נהניתי בחג אצל ההורים שלי".

בשיחה עם אמא של יוסי התבררה הסיבה לחג הנפלא שחווה יוסי, וכך סיפרה האם: "חליתי בשפעת בערב החג, ואף אחד לא יכול היה לקחת את האחריות על הבישולים על כתפיו. יוסי הציע לי עזרה, ואני בחולשתי אמרתי לו: "יוסי, תעשה מה שאתה יודע כי לי אין כוח", הוא התחיל בקל ועבר לקשה, וכנראה יכולותיו בבישול גדולות, וסעודות החג כולם, "מהדג עד הלפתן", היו יצירותיו להתפאר. אומנם אני הדרכתי, אבל הוא ביצע, כולם נהנו ופירגנו לו". "ואנחנו", אמרה האם, "הרגשנו שהוא שינה את התנהגותו מן הקצה אל הקצה. הרבה יותר מתחשב, הרבה יותר מבין והרבה יותר מכבד".

* * *

שלושה ילדים, שלושה סיפורים שמלמדים את אותו דבר, שכולם רוצים להיות רצויים. זה שרצונו התמלא שמח וטוב לב, זה שחש מאוכזב ונותר בכפר, עצוב ונוגה.

התמצית של הרעיון באה מאמירה ששמעתי מתלמיד שקלע בהגדרה: "בית זה לא פנימייה. אני לא רוצה לישון בבית, אני רוצה להרגיש חלק מהבית".

איזה תפקיד קשה זה כהורה להפוך את הילד שמרגיש לא רצוי לילד שמרגיש רצוי מאוד, כמה אחריות מונחת על כתפינו כהורים לראות את מעלת ילדינו, לנצל את היכולות שלהם נכון כדי שירגישו חלק. יוסי סיפר למדריך שדבר אחד כאב לו במוצאי החג: למה לא בישל ארוחות לפני שנים, כי אז הוא לא היה מגיע למקום שהוא הגיע.. כי אם הבן לא ירגיש 'תרנגול הודו' הוא גם לא יתנהג כמו תרנגול הודו... (לחצו כאן לקריאת המשך המאמר).