סיפורים על נוער חרדי נושר: דמעות בעיניים!! אלכס הלך לבלי שוב - מדוע?

בשבוע שעבר כתבתי על תיאור הצגה שערכו תלמידים בכפר הנוער 'זוהרים', ובמרכזו כיכב התרנגול המפורסם של רבי נחמן. (לחצו כאן לקריאת המאמר). בקבלת שבת בבית כנסת שבו אני מתפלל, הקדימני אחד המתפללים בטענה, למה לא כתבתי איך מסתיימת ההצגה. אז הנה אני מקיים את ההתחייבות למתפלל החשוב, שכני לספסל ביהכנ"ס, בתיאור סיום ההצגה: לאחר ניסיונות כושלים של האב להביא מטפלים שונים ומשונים שלא הועילו לתרנגול הודו, הגיע לביתם מדריך מ'זוהרים' שהתיישב עם התרנגול הודו על הרצפה, וכך, כפי שכולם מכירים בסיפור המקורי, תחילה התלבש התרנגול, לאחר מכן התיישב ליד השולחן, עד שלבסוף התרנגול הודו מתוודה: "קשה לי שכולם מסתכלים עלי שונה, לא טוב לי במצב שלי...".

בעוד בכפר התנאים מסייעים להם לבנות מחדש את אישיותם, הרי בחוץ הדברים שונים. הקושי הגדול של הנערים מחוץ לכפר הוא הניסיון להוציא מהסביבה הכרה במציאותם העכשווית - מבלי להעביר עליה ביקורת, לקבל אותי כמו שאני. ההתניה בין המראה לבין הקבלה של הנער, מעבירה את הנערים על דעתם. "אני בן אדם", אמר לי נער, והטיח: "למה אתה שופט אותי לפי המראה שלי?".

המראה רב התעתועים גרם לכפר להפסיד את אלכס. לא שהכפר גרם להפסד, אלא המראה גרם לכפר להפסיד. אלכסנדר הגיע לכפר בתספורת צעקנית, ובהתנהגות עוד יותר צעקנית. כל מי שבא בחברתו שמע ממנו שהוא לא רוצה להיות יהודי, "אני אתאיסט" הוא הכריז, למרבה הפלא במשך הימים חל שינוי מהותי, אלכס נהפך לנער עדין. קוטר הכיפה התרחב, ציציות צצו והשתפלו לצידי מכנסיו. שוב לא נשמעו המשפטים הפרובוקטיביים, אלא זמירות אחרות – שהן בפירוש זמירות של המשתוקק לבוא בהיכל ה'. כל הצוות כולו מחה כף (מטאפורית). כולם ללא יוצא מן הכלל עודדו ושמחו בשמחתו, אלכס החל להשתתף בשיעורי התורה, קולו נשמע בבית המדרש, ובכל דבר שבקדושה הוא היה מהראשונים, אם לא הראשון, דוגמה וסמל לסיפור של הצלחה.

עד ליום המר והנמהר, שבו אלכס חזר לכפר משוט והתהלך, עם קרחת לצידי ראשו ושני עגילים לאוזניו, ההלם היה כבד, המילים נעתקו מפינו. אין בי את היכולת לתאר את מראה האנשים שנפגשו באלכס "החדש" (ישן). ניסינו להבין מה קרה, מה גרם לנפילה הקשה. אבל אלכס בכלל לא היה עסוק בלענות, הוא היה עסוק בלתבוע, הוא דרש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים לקבל העברה לכפר נוער חילוני. כך, פשוטו כמשמעו, "אני לא מוכן להיות פה, ואם לא יתנו לי את מבוקשי - אני אחלל פה שבת בפרהסיה, עד שלא תיוותר לכם ברירה אלא להעביר אותי מהכפר".

מי לא ניסה ליצור תקשורת ולשכנע את אלכס להמתין מעט. ולחשוב על זה שוב. נשיא הכפר הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א הפנה מזמנו המצומצם, וישב זמן לא מבוטל עם אלכס, אבל אלכס לא שומע לא רואה, ואכן כהבטחתו כיוון שהגיע השבת הוא יצא וסיגריה בין אצבעותיו, ולא נותרה ברירה לצוות המקצועי אלא להעביר את אלכס למקום חילוני. המשבר עדיין גדול והחלל לא התמלא. כולם שמחו עם אלכס כאשר עלה כמטאור, ואף אחד לא הבין מה עבר על אלכס בחתונה של אחותו, שגרם לו לנפילה עמוקה כל כך. הכל נטו להסביר לעצמם ולאחרים, כי אלכס הוא איש של מצבי רוח, ולכן כשאתמול נשבה הרוח מזרחה אלכס היה בעליה, ועכשיו, כשהיא נשבה מערבה, אלכס בתל הביב...

למרות הקושי עדיין היו מההנהלה שתי נשמות טובות שלא הפסיקו את הקשר עם אלכס, באו לבקר, הרימו טלפונים, שאלו בשלומו והתענינו בהלכותיו. אלכס למרבה הפלא לא דחה ואף החזיק מצידו קשר, הוא בא לבקר, איחל שנה טובה לצוות, אבל עודנו במרידתו. הוא לא חילוני, הוא מציג עצמו כ"אתאיסט", בעצם גוי. "כשאהיה בן שמונה עשרה", סח לי מלא זעם, "אמיר את דתי. לא לדת אחרת, אלא ללא דת".

שיחה טובה בין אחד המדריכים בצוות עם אלכס חשפה את צפונות ליבו, ואת ההיגיון שעמד מאחורי הנטישה הגדולה. וכך סיפר אלכס: "לפני החתונה של אחותי רציתי להגיע לפגישה עם אבא שלי, רציתי שהוא ישמח, עשיתי הכול כדי שהדברים יהיו לא רק חיצוניים, אלא גם פנימיים. עברתי תהליך עמוק של חזרה בתשובה, התחלתי להניח תפילין, ללבוש ציצית, להתפלל. אפילו החלפתי את הסלולארי שלי לפלאפון כשר. רציתי שאבא ישמח כשהוא יראה אותי אחרי שנתיים של נתק. אכן כולכם ראיתם את השינוי שחל בי. קניתי חליפה והחלפתי את הכיפה, והגעתי לחתונה שונה לגמרי מאלכס שעזב את הבית, אבל אבא שלי מצא לנכון לראות רק את גודל הכיפה ואת טיב הבד שלה, הקבלת פנים שלו הייתה: "זה כיפה מעור - של פושטקים". אם זה היחס שקיבלתי אחרי השינוי הגדול שלי אני לא רואה טעם להשתנות. ממילא אף פעם אני לא אהיה מאה אחוז למה לי להתאמץ, והלך לבלי שוב.

צריך לשבת על הרצפה עם התרנגול הודו לא כדי להראות לו דוגמא שאפשר לקום, אלא גם – ובעיקר - לחוות את העלייה, להכיר בה ולעודד אותה, ולא ח"ו בהינף משפט אחד לגדוע את הבניין כולו.

אם באותו רגע של מפגש - אבא של אלכס היה ממלא את ציפיותיו לזכות להכרה בשינוי הגדול שעשה, הוא היה מקבל זינוק אדיר, נוסף. אבל אבא של אלכס ראה את שמינית הכוס החסרה, ואיבד אותו, גם לנו.

אלכס הלך, אבל אלכסים רבים מסתובבים בינינו, מצפים שנראה את מאמציהם, ואת העלייה שלהם כדי לזכות להכרה, ואנחנו שופטים אותם לפי טיב בד הכיפה, ה' ירחם.