סיפורים על נוער חרדי נושר: שלוימי רצה כי אבא שלו לא רצה, וכשאבא רוצה אז הוא לא רוצה

המשימה הקשה ביותר בכפר היא מילוי הזמן, כדי שלא יהיה זמן פנוי, כי "השעמום מביא לידי עבירה". טובי המוחות מגויסים למען המטרה שלא תהיה שעה פנויה, מעבר לדאגה שהנוער בכפר יהיה עסוק, ההשקעה הרבה היא במה הוא יהיה עסוק. יש חשיבות גדולה שלעיסוק יהיה תוכן בונה ומקדם, ומשכך המלאכה נהפכת למלאכת מחשבת, כל דבר שמקדם את הנערים ומביא אותם לחשיבה מחודשת על התנהגותם ומצבם - מנוצל למען המטרה.

למען זאת הוזמנו לכפר שחקנים ירא"ש שמשחקים בפלייבק. לאלו שב"ה לא מכירים את צורת המשחק, נפרט: קם מאן דהוא מהקהל ומספר סיפור הנוגע לנושא שלשמו נתכנסנו, ועל השחקנים להפוך זאת בכמה דקות להצגה. מספר הסיפור אינו במאי, אלא כאמור אדם מהקהל, שמציג סיפור מהחיים, ועל השחקנים לקחת את הסיפור ולבנות ממנו בזמן אמת מחזה. הסיפור מהחיים נושא מסר, ועל השחקנים שמוזמנים לכפר מוטלת עוד משימה, שהיא בעצם היעד של כל העניין, להשאיר את תלמידי הכפר עם מוסר השכל, והכל בדרך קלילה ולא מכוונת שמעוררת התנגדות והשתריינות.

שלוימי ביקש לספר את סיפורו, וזה היה תורף הדברים: "כשסיימתי את כיתה ח' בחיידר, הודעתי לאבא שלי שאני רוצה ללכת לזוהרים, הכרתי חבר שהלך לזוהרים, ורציתי גם אני ללמוד שם. אבא נרעש וכמובן התנגד והתעקש שכלל לא אדבר על הנושא, ועל הדרך אמר לי: 'מה איתך? ב'זוהרים' לומדים פושטקים ועבריינים שהולכים עם תספורות שהשם ירחם, הבן שלי לא ילמד במקום כזה'". ממשיך שלוימי לספר: "הגיע חודש אב ושום ישיבה לא הסכימה לקבל אותי, ואבא שלי הבין שאני נכשל בכוונה, בגלל הג'וק שנכנס לי ללכת לזוהרים, ובדלית ברירה בא יחד איתי לראות את הכפר.

"טוב מראה עיניים משמוע אוזן", אמר שלמה המלך, ואכן אבא ראה דברים אחרים ממה ששמע, הצוות הרשים אותו, והתלמידים גם הם לא היו נראים מאיימים במיוחד, ואבא הודיע לי שהוא מסיר את התנגדותו והוא אף דורש שאלך ללמוד בכפר זוהרים". כאן הפתיע שלוימי וסיפר: "אמרתי לאבא שלא מעניין אותי כלום, אני לכפר זוהרים לא הולך, אבא שלי התחיל לכעוס, כל הזמן ביקשת רק זוהרים ועכשיו פתאום שינית את עמדתך? אם אתה לא הולך לזוהרים אני לא מחפש לך שום מקום אחר. הוויכוח התעצם, אני אומר 'לא הולך' ואבא אומר לי: "תלך גם תלך"...

תפקידו של המנחה בהצגות מעין אלו הוא לתחקר, ועל מנת להציג את הסיפור טוב - צריכים השחקנים להבין את הסיפור לעומקו, ועל כן המנחה שאל את שלוימי: "תגיד לי למה אחרי שאבא כבר הסכים שתלך לזוהרים אתה לא רצית?".

שלוימי בתמימות ילדותית הפתיע ואמר בפשטות שכזו: "לא רציתי לבוא לזוהרים כי אבא שלי רצה.. ומה שאבא שלי רוצה אני לא רוצה"...

"אז למה אתה פה?" הקשה המנחה.

שלוימי: "כי חבר נתן לי רעיון: 'תבוא לאבא שלך ותגיד לו: אני יודע שבאמת אתה לא רוצה שאני אלך לזוהרים, אבל אני דווקא ילך כי אני רוצה ללכת'...".

ההצגה הייתה מושלמת, תיתי להם לשחקנים שעשו את מלאכתם נאמנה, וחידדו את המוסר השכל בהומור רב. שלוימי לא רוצה ללכת כי אבא שלו רוצה שהוא ילך, והוא רוצה ללכת כי אבא שלו לא רוצה שהוא ילך.. כולם צחקו, הנערים והמדריכים והצוות, והעיקר המסר היה חד כתער: אנחנו עושים דברים לא כי בחנו את נכונותם, ואת הטובה שתצמח לנו מהמעשה, אלא רק בגלל שאבא רוצה או לא רוצה שנעשה.

ישב לידי בשעת המחזה, שמעיה, מנערי הכפר, בחור נבון ורב כישרון, וראיתי שדמעות זולגות מעיניו. חשבתי שאלה דמעות צחוק. אבל עד מהרה גיליתי כי לא היא. ששמעיה באמת בוכה. ממש סיפור של אבל בין חתנים, כולם צוחקים והוא בוכה.

שאלתי את שמעיה מה קרה? ושמעיה משיב: "אני מרגיש ממש מגוחך מהעניין, איך שלוימי לא מתבייש לספר את זה בקול, הרי זה פשוט מבייש?! אנחנו עושים דברים שמזיקים לנו רק כדי לעשות הפוך ממה שההורים רוצים? כמה זמן בזבזתי בחיי רק כדי לעשות הפוך מאבא. אני מתבייש מעצמי", אמר לי שמעיה, "אותי זה לא מצחיק".

בבוקרו של יום המחרת פגש אותי אחד משכניי וביקש שאעוץ לו עצה, "הבן" שח לי השכן "לומד בישיבה מצוינת, תלמיד מצטיין, והנה עכשיו עוד לא התחיל הזמן והוא מבקש לעבור ישיבה, לא עוזרים כל התחנונים וההסברים והוא עומד על כך שיעבור ישיבה, בכל מחיר". "הילד הגדיל לעשות", מספר לי השכן הטוב, "וכבר הלך לבדוק מקומות אחרים, פשוט בן סורר ומורה איננו שומע בקולנו. מה עושים?". פשט שכני את ידיו בביטוי של חוסר אונים, ונפשו בשאלתו: "איך מאלצים אותו להישאר בישיבה שהוא כל כך מצליח בה?".

שאלתי את שכני, ממתי הוא אינו שולט בבנו? והוא השיב מיניה וביה: "שבוע, גג שבועיים". אמרתי לו: "טעות בידך. מאז לידתו אתה לא שולט בו, הרי כשנולד ובכה בלילה לא שלטת בו, האם פעם אחת הפסיק לבכות בגלל שדרשת? אלא מאי, עכשיו הוא מגלה עצמאות. תשמע, שחתי לו את המעשה עם שלוימי. קח עצה, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך, תן לו למתבגר להרגיש שהוא המחליט ואז הוא ישמע לעצתך".