סיפורים על נוער חרדי נושר: מתי ומדוע נשבר אשי ואושפז בבי"ח לחולי נפש?

 אשי בחר בדרך אחרת מזו בה הלכה המשפחה כולה. הוא אומנם הגיע "לכפר". אבל אפילו אצלנו, בכפר 'זוהרים', שהיא תחנה אחרונה להרבה מאד נופלים, אשי הוא תופעה חריגה. ה"אנטי" שלו קיצוני, עד שכל דבר שריח תורה נודף ממנו אשי מתרחק ממנו. מה זה מתרחק? נמלט, כאילו זה סכנה.

זו גם הייתה הסיבה שהזמנו את אבא של אשי לשיחה, כי על אף שכבר חלף זמן מאז הגיע לכפר, לא חל באשי שום שינוי. הפנייה לאב, הנכבד, לבוא ולשבת עם הצוות נדחתה שוב ושוב, ותמיד באופן אלגנטי: "אין לי זמן".. "אני בדיוק לפני חתונה".. "אנחנו אחרי חתונה".. עד שלא נותרה ברירה והודענו לאבא של אשי, שאם לא נקבל שיתוף פעולה מההורים, ולו בהשתדלות המועטה של להגיע ולשבת עם הצוות, נעשה חשיבה מחודשת על המשך לימודיו של אשי בכפר.

זה כנראה הרתיע את האב, עובדה שהוא הגיע, אומנם כמי שכפאו, אבל הגיע. מסתבר כי האפשרות שלא יהיה לו מקום כלשהו לאפסן בו – הרחק מעין רואים - את הבן יקיר, "שעושה בושות למשפחה" הרתיעה את האב בעל התירוצים, שהגיע לכפר כדי לשבת עם צוות ההנהלה. האווירה הקשה והסמיכה שעמדה בחלל החדר, והעובדה שהאב הגיע טעון כולו, הקשו על הנוכחים לנהל שיחה ברוח טובה, וכדי לפוגג את המתח, ביקשה עו"סית הכפר מאבא של אשי לספר קצת על השנים הצעירות של אשי. "משהו טוב" ביקשה. "תראי", ענה האבא, "אין הרבה דברים טובים.. אנחנו סבלנו מאשי כמעט מיומו הראשון במערכת החינוך. מסתבר, כי הכל התחיל בגיל שבע. אז הוא היה מאושפז כמעט שנה וחצי בבית חולים, בגלל שסבל מתסמונת נדירה כלשהי, מה שגרם לו 'שריטה'. וגם אחרי שכבר השתחרר מביה"ח, הייתה לו בעיה. למשל, הוא לא רצה ללכת ללמוד בחיידר, וכך נמשך כל החיים וגם החריף, עד שנראה, כי כל יום שעובר אשי רק מתדרדר יותר, ומצבו נעשה גרוע יותר".

הסיפור עורר עניין אצל מחנך הכיתה, שביקש להבין למה אשי היה מאושפז, והאב הרחיב על התופעה הנדירה שסיכנה את חייו, ובגללה אושפז כמעט ברצף. "שנה וחצי שהינו ליד מיטתו", אמר האב, "הבאנו לו צעצועים, ממתקים.. ניסינו להקל עליו ככל יכולתנו, ולא חסכנו בעלויות ובמאמצים, עד שניתן לומר בוודאות, כי אין ילד שהשקענו בו כ"כ הרבה כמו באשי"..

"מה לא עשינו בשבילו, אפילו הזנחנו את כל הילדים האחרים, ואשי פשוט בעט בנו, כפוי טובה".

המשך השיחה נסוב על הרצון של אשי לקבל יחס חיובי מהוריו, ובעיקר מהאב. "מתי לאחרונה", היה זה המדריך שביקש לברר, "נישקת את אשי בחום, מתי חיבקת אותו, מתי גילית כלפיו גילוי של חיבה?". כאן התפרץ אבא של אשי הלום כעס, והטיח כולו זועם: "ידעתי למה אני לא רוצה לבוא... ידעתי, שתמצאו בי את האשם במצבו של אשי.. "אני, האבא, אני לא אוהב אותו מספיק, לכן הוא נראה כך", אני לא מוכן לסבול את האשמה הזאת, אשי בחר ללכת בדרך רעה, והוא האשם היחידי למצבו, אני לא אשתף פעולה עם ההמצאות החדשות של "תקרב אותו באהבה".., כל עוד אשי לא יעשה שינוי, ולא יתנהג בדרך הראויה, אני לא אדבר איתו, ולא אתן לו יחס של אהבה.. מבחינתי הוא לא קיים"...

ביקשתי להרגיע את האווירה, ושאלתי את אבא של אשי, האם הוא היה דורש את אותה דרישה מילד אוטיסט?

"לא", השיב – הודה, האב.

"ואם הבן שלך היה חולה בנפשו רח"ל, גם אז הייתה דרישתך אליו שווה כלכל הילדים?", הוספתי והקשיתי.

"לא", השיב האב שנית, נרתע כולו: "אני לא אבא רע, אני לא דורש מאשי מה שאינו אפשרי, משהו שהוא לא יכול לעמוד בו"..

"תראה", אמרתי לאבא, "אם כן הוויכוח בינינו הוא על הסיטואציה ולא על הדרך.. כי גם אתה מסכים, שבמידה ואשי היה סובל מחריגה מהנורמה, גישתך הייתה משתנה, רק שאתה חושב, שאין לאשי שום שוני מילד רגיל, ולכן אתה דורש ממנו כתנאי להכרה בו כבן שלך, שיתנהג כאחד האדם".. אז בוא וננתח את המקרה. סיפרת שאשי היה בבית חולים במשך שנה וחצי, כמעט ברצף, ב"ה הוא בריא היום והכל בסדר. אבל זה נראה לך נורמלי לגדל ילד, בוודאי ילד חרדי במקום כמו בית חולים? האם זה מצב אופטימלי? היש לנו דרישות הוגנות ממנו, כאשר בימי ילדותו הוא שהה במקום שהוא שמע וראה הכול, מה ששום ילד חרדי לא חווה?".

האב הרהר מעט והשיב: "אבל אני מכיר עוד ילד שהיה חולה והיה מאושפז, והנה אצלו לא חל שום שינוי". דעתו של האב לא השתנתה בעקבות השיחה, והוא בחר להודיע בעקשנות, כי אינו מתכוון לשנות את היחס לבנו.

אשי שמלכתחילה לא רצה בביקורו של האב, היה סקרן לדעת האם צלחה השיחה, ואולי אבא שלו שינה דעתו, לצערנו לא יכולנו לספק לו את הסחורה, ואשי נבל עוד יותר, ולאחר שבוע ימים הוא נעלם מן הכפר, דבר נדיר במחוזותינו. הקשר הרופף עם ההורים הביא לידיעתנו, שמצבו הנפשי של אשי התערער, והוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

לא הרבה פעמים הסיבה להתנהגותו של ילד מובנת באופן מלא, אך במקרה של אשי הכתובת הייתה על הקיר. האטימות של האב בהבנה הפשוטה של מצבו של אשי, שאינו דומה לשום ילד בן גילו, והניסיון להשתמש בדוגמה אחרת כסיבה לדרישה מאשי - הובילה לסוף המר, נפשו של אשי לא עמדה בריחוק מאהבת האב, ואם עד לאותה שיחה, אשי ניסה לבעוט ולצעוק באופן השלילי, 'תנו לי יחס אני צריך אותו', מאותה שעה שהתייאש, הוא נבל כליל, רח"ל.

לא אחת ההורים מתקשים להבין עד כמה באפם עקרו איש, בהתנהלות לא טובה הרסו את ילדם, ומכלל לאו אתה שומע הן, שבהתנהגות נכונה הם יכולים לבנות אותו. ואולי גם על זה נאמר כי "איש הרגתי לפשעי וילד לחבורתי".