סיפורים על נוער חרדי נושר: לעיתים, עוני מביא נערים לפריקת עול

את שייקה פגשתי ברחובה של עיר, עובד בחנות ירקות, בסבלות. על פניו עוד נער רחוב, ככל הנערים שמסתובבים ברחוב, אבל היה בו משהו אחר. הוא היה נחוש. פגשתי בו לאחר שאביו פנה אלי בבקשה שאשפיע עליו ללכת "למסגרת", זאת אומרת ל'כפר זוהרים'. "אני פוחד על כל יום שהוא ברחוב", אמר האב, "מי יודע לאן הוא יתדרדר". אבל שייקה היה נחוש להישאר בבית ולעבוד, לא הועילו כל ההסברים שזה פשוט לא כדאי, ובגיל שלו זה הזמן ללמוד, וגם אם קשים לו לימודי הישיבה יש אפשרות ללימודים אחרים, ושהמקום הוא פסטורלי ויפה, וזה מקום שהוא יוכל ליהנות שם. שייקה התעקש להישאר בבית ולעבוד בחנות ירקות.

סיכמנו שלמרות שאנחנו לא מסכימים, נישאר בקשר. מצא חן בעיניי, שלמרות היותו חסר מסגרת ועובד בעבודה מפרכת נשארה בו העדינות, והשיג והשיח המאפיינים את הציבור החרדי, ולא נשמעו ממנו קללות במשך השיחה, ולא טענות כלפי אף אחד. להפך, שייקה שיבח את אביו שלומד והוא ירא שמים, ואת אמו שמשקיעה בעבודות הבית. סקרנותי הוצתה במהלך השיחה, מה עומד מאחורי הרצון לעבוד בעבודה קשה, ולא להיות במסגרת?

כאמור, סיכמתי עם שייקה שנמשיך וניפגש, וכך כל פעם שעברתי באזור מגוריו או עבודתו נפגשנו ושוחחנו. אט אט החל שייקה לפתוח את סגור ליבו ולשתפני במחשבותיו. בתחילה הוא סיפר על הקושי שלו בלשבת, מה שקרוי בעיות קשב וריכוז, מה שגרם לו במשך השנים שהוא היה במסגרת להיות חסר סיפוק. בהמשך הוא סיפר לי, על התמודדויות שלו בעצם מציאותו ברחוב, על הקושי שלו להיות זר בעיניהם של שכניו וחבריו מהתלמוד תורה, על הפגיעות שעבר, ולמרות כל הדברים עדיין נותר שייקה בעיקרון במקום, מבין כאילו הוא היה אדם בוגר ואף אישיות. הוא לא כעס ולא נטר, אלא מחד הסביר את עצמו ואת כאבו, ומאידך גיסא גם הסביר את העולם שחי סביבו, את הפחדים והחששות שמלווים את האנשים סביבו.

אני חייב לומר שהבטתי עליו בסוף כל פגישה בהערצה, והוא אכן ראוי לה. נער בן חמש עשרה שחי ברחוב ומתפלל שלוש תפילות ביום. אומנם לא צדיק גדול, אבל בחור צעיר בלי מסגרת שבכל זאת שומר על מסגרת, על אף עמל יומו, בעבודה קשה, שבימינו בדרך כלל עושים אותה בני דודינו, ומחזיק מעמד.

באחת הפגישות פנה אלי שייקה בשאלה: "יש מצב שאני יכול לבוא ללמוד בגרות אקסטרנית בכפר?".

"למה לך ללמוד אקסטרני", השבתי לו בשאלה שלי.

"תראה", הוא אמר לי, "אני רוצה להתקדם בחיים.. אני לא רוצה להישאר כל חיי משלוחן.. לאחרונה הבנתי שבגרות זה חשוב בשביל להתקדם. מצד שני אני רוצה להמשיך לעבוד, אז חשבתי על פתרון ללמוד אקסטרני ולעבוד בערבים".

ליבי אמר לי שהנה עליתי על התעלומה של שייקה. "חסר לך כסף?", שאלתי אותו, והמשכתי עם הכסף: "תדע לך שהכפר עוזר בדמי כיס, וגם יש קופה שמממנת ביגוד. יתכן שאפשר לעזור לך בעבודה מפעם לפעם". "לא תהיה עשיר", סיכמתי, "אבל תוכל לחיות נורמאלי". שייקה צחק: "יש לי כסף בחשבון הבנק, כסף מספיק להסתדר שלוש שנים בלי לעבוד, אבל אני לא מוכן להפסיק לעבוד, כי אני לא רוצה להגיע למצב שאין בבית מה לאכול.. ולכן כל עוד שאני לא יכול להתפרנס בצורה מכובדת, אני אעבוד קשה רק כדי שיהיה לי". "אני" כך אמר שייקה, "לא יגיע למצב שבו אני לא ידע מה יהיה מחר בבוקר".

שייקה לא יחיד, בכפר מסתובבים נערים רבים שמעייניהם ועיסוקם הם מה יהיה מצבם הכלכלי בהמשך חייהם. המשפחות מרובות הילדים כ"י נמצאות לא אחת בקשיים כלכליים, והמצב הכלכלי הקשה מקשה על הילדים, שבלאו הכי קשה להם להתמודד עם החוסר. זו גם הסיבה שנערים רבים מגיעים לוועדת הקליטה כשהם מדברים על לימוד מקצוע, על להתפרנס בכבוד.

ח"ו לחשוב שאנחנו כציבור צריכים לשנות את השיטה. אבל כן אולי יש מקום לחשוב על שינוי גישה. הגאון הגדול רבי אברהם דב אוירבעך שליט"א רבה של טבריה נטה לי פעם חסד, והאריך איתי בשיחה על הצורך להשרות אווירת ביטחון כלכלי בבית, וכך הוא סיפר לי: בשכנותו של סבו, הגאון רבי חיים לייב, אבי מרן הגרש"ז, היה ת"ח גדול שכל בניו עזבו את הדרך. מה שלעומת זו לא קרה אצל הסבא הגרחי"ל. "והסיבה", אמר לי רבה של טבריה, בשם אביו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, "כיוון שהסבא הגרחי"ל השרה בביתו אווירה של יש, לא היה מה לאכול, אבל האווירה הייתה שזו רק מצוקה של נקרא לזה תזרים מזומנים, אבל לא חסר באמת". "הגאון רבי חיים לייב היה נוהג בסוף סעודת שבת", סיפר לי רבה של טבריה, "לבקש מרעייתו להכניס את הפירות והפיצוחים וכל המטעמים, כאילו הוא באמת חושב שיש, והיא הייתה מכניסה תה כאילו נשכחו הפירות והפיצוחים במטבח...". כך שמעולם לא ניתנה להם התחושה שאין. כשהיה הולך ברחובה של עיר ורואה בניין למכירה, היה מסתפק עם בניו אולי כדאי לקנות את הבניין, אולי הוא ינפיק רווח נאה, וכך חיו בניו בתחושת היש ולא האין. החיים בצל האין, מובילים את החוליות החלשות לשקוע בהן, ולהחליף עולם עומד בעולם חולף ח"ו.