סיפורים על נוער חרדי נושר: "אני לא לומד בישיבה, אין סיכוי שיצא ממני משהו"

צוות כיתה י' ישב מותש מסביב לשולחן, כאשר שמו של רוני עלה לדיון. אנשי הצוות שישבו סביב לשולחן הסתכלו האחד על השני כמי שאמרו: "השארנו את רוני לסוף הדיון, מאחר והעיסוק בעניינו הוא הקצר ביותר. זאת כי אין מה להגיד על רוני". "לצערנו", אמרו המדריכים, "על אף שמצד אחד אין לנו טענות עליו, גם אין מילה טובה שאפשר לומר עליו. פשוט "אוכל ואינו עושה", הוא לא פעיל במפגשים חברתיים, לא מעורה בחברה, חי לבדו ומנותק מן העולם, ואין לו בעולמו כלום, מלבד המכשיר האלקטרוני ותו לא מידי, ובשעות בהן ניטל המכשיר מבעליו - יושב רוני ובוהה, כמו ישיש שיושב במרפסת ומחכה לבנו שסועד אותו. במקרה זה, רוני ממתין לשובו של ידידו הסמארטפון שיסייע בעדו להפיג את שממונו. גם בלימודים רוני לא התקדם במאומה, המורים דיווחו כי רוני יושב בכיתה, לא מפריע ולא לומד". הסיכום היה של העו"ס, שכדאי מאוד שרוני יראה פסיכיאטר, אולי מדובר במצב דיכאוני הראוי לטיפול מקצועי.

ההורים של רוני – אגב משפחה מכובדת וחשובה - קיבלו את המלצת הצוות בשוויון נפש, כאילו נאמר להם שיש חשש אולי רוני חלה בשפעת, והסכימו על הסתכלות פסיכיאטרית. ואף הודיעו, כי הם סומכים על המלצת הצוות לאיש המקצוע שיאבחן את רוני. האדישות של ההורים גרמה לנו לחשוב כצוות, שאולי בכלל יש פה משהוא תורשתי ואין כאן דיכאון, אלא שהר"מ של כיתתו טען, כי בהכירו את ההורים הוא יודע שבדרך כלל האדישות מהם והלאה, ולכן הייתה תמוהה מאוד גישתם הפעם. בכל אופן, לא בכל יום פונה אליך צוות הפנימיה לשלוח את הבן להסתכלות פסיכיאטרית. זו אינה המלצה שולית, ובוודאי שהיא אמורה לקומם. לא במקרה הזה. מעניין למה.

הפסיכיאטר שבדק את רוני קבע באופן חד משמעי שרוני לא נמצא בדיכאון. להערכתו הנער חש עצמו נטול עתיד, אין לו אופק, וממילא אין לו מה שיניע אותו, ויגרום לו לעשות משהו עם עצמו. ההמלצה הייתה פשוטה מאוד: שרוני יקבל שיחות שבהם יתבהר עתידו, בחינת "לאן אתה הולך".

הפלא על התנהגותו היה גדול, כל הנערים בכפר סובלים ממה שניתן לקרוא לו "עודף עתיד". לכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יש שאיפות / חלומות / דמיונות להיות עשירים, להיות גביר לאחיו, יש לא מעט נערים שמדמיינים בנפשם עתיד צבאי מזהיר, עסקים חובקי עולם, ורוני כאילו אין לו עתיד.

בארגז הכלים האישי שלי קיים התואר של מאמן אישי. בהוראת רבותי בימים עברו, טרם היותי רב הכפר, ועוד כששימשתי משגיח בישיבה, הורו לי רבותי ללמוד את החכמה של ה"קאוצ'ינג", "מאמן אישי" בעברית. אכן, רבים מתלמידי בישיבה זכו באימון אישי. זאת אף מבלי שידעו על כך. הם לא שיערו כי השיחות שניהלתי עימם, היו למעשה עבודה מקצועית. כאשר רבים מאוד מהם נעזרו בשיחות האימוניות, ופיתחו בזכותם שאיפות גדולות ברוחניות.

על רקע ההצלחות בעבר, גם במקרה זה, צוות הכפר הפנה את רוני לקחת סט של אימון אישי, למען ייפתח לפניו אופק ועתיד.

בשיחות אימון יש כמה וכמה כלים, להוציא את הצפון בתוך התת מודע החוצה, לגלות את הרצונות הפנימיים והערכים החשובים לאדם באמת, כדי שיוכל לבנות את חזונו ושיהיה מחובר אליו, שיפעיל אותו ויגרום לו לפעול ולהתקדם. אבל יש עוד חלק חשוב באימון שהוא הסרת חסמים, ובשפה המקצועית של עולם האמון הוא נקרא: גילוי הפרדיגמות החוסמות (פרדיגמה = תפיסה מחשבתית). זאת כי על מנת שלאדם תהיה יכולת להתקדם הוא צריך לתקן את התפיסה שמונעת ממנו להתקדם. אם למשל לנער יש הבנה שהוא לא יכול להיות מורה, הוא לא יוכל להיות מורה, כיוון שהוא במחשבתו עוצר את ההתקדמות של עצמו.

רוני התגלה כנער עם ערכים טובים, רצונות גדולים, אבל חסום לגמרי, לא מאמין בעצמו בכלל, לא מאמין שיש מצב בעולם שיצא ממנו משהו, ולכן מיד בתחילת השיחות בינינו העלנו את עניין הפרדיגמות החוסמות, ובכלים של שיטת האימון חיפשנו מה גורם לרוני לחוש שהוא חסר סיכוי. לא אלאה את הקוראים בכל שעות השיחה, ובכל הניסיונות לרדת לעומקם של דברים, כדי להסיר את הפרדיגמה החוסמת.

לא נאריך בסיפור שאולי שווה ספר שלם, ונקפוץ למסקנה. לאחר סדרה של שיחות רוני גילה לי לפתע את צפון ליבו, על מה שקיבל בבית אבא: "מי שלא לומד תורה לא יצא ממנו כלום". "אני לא לומד בישיבה לכן אין סיכוי שיצא ממני משהו"...

כדי להרגיע את כל הצעקנים, אני בוודאי לא מתכוון שהורים צריכים לשנות את דרכם ולא להגיד לילדיהם שהעיקר הוא התורה, יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו לה.

אבל צריך לזכור את אלה שבאמת לא מסוגלים. לא מרוע אלא מחוסר יכולות. באמירה כזו אתה קובר אותם ומודיע להם: אם אתה לא יכול ללמוד אין לך שום עתיד אחר. אבל מה לעשות ו"חנוך לנער על פי דרכו" מלמד אותנו, שהחינוך צריך להיות מותאם ליכולות של כל אחד, ואנחנו אמונים על "בכל דרכיך דעהו", תעשה את המיטב שאתה יכול ביכולות שלך, ואם אתה עושה את המקסימום שלך אין עבודת ה' גדולה מזו.

משפחתו של רוני העבירה בכל הווייתה את התחושה שמי שלא לומד לא שווה כלום, וגם תגובתם לבקשה שילך לראות פסיכיאטר, נבעה מכך, שהשלומיאל הזה שלא לומד, נו, הוא גם פסיכי. ומה החידוש? הרי "מי שלא לומד אינו שווה כלום"..

התחושה הקשה הזו הייתה הרבה יותר מהאמירה והיא קברה את רוני.