פרשת מטות (שנת תשע"ו): מריבה ואהבה למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הא כיצד??

היה אצלה משהו מיוחד. היא התאבלה על בעלה בצורה שלא תיאמן. חיוך לא עלה על פניה, עד כדי כך שהיא התחילה לריב עם הילדים – איך הם ממשיכים את חייהם הלאה, הרי בכך הם "מחללים" את זכרו של האב... * בהרבה פרשיות חיווה מרן הרב עובדיה את דעתו, לדוגמה – נגד חבישת פאה נכרית. ואף על פי כן – המוני נשים שהיו אמורות לציית לפסקיו, חובשות פאה נכרית. מצד שני, הוא הכשיר את גיורי צה"ל, והרחוב החרדי רעד במחאה נגד הפסק הזה. יש עוד דוגמאות רבות, שמרן זצ"ל הורה את דעתו, ולמרות זאת לא נראתה בשטח היענות לציוויו של מרן. איך זה יכול להיות?....

וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: (לא, ה)

לפני כארבע שנים, התקיים בירושלים האירוע הגדול בתולדות המדינה, שכלל למעלה מחצי מיליון משתתפים. זוכרים?... למי שלא מבין, אני מתכווין להלווייתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. כל שדרות העם היו שם. לא רק ש"סניקים, אלא גם כל סוגי המגזרים והעדות כולם, התייצבו שם ובכו.

ועד היום, לא מפסיקים להזכיר את זכרו בכל פינה. תמונתו מתנוססת על כל מיני עלונים, לזכרו יוצאים לאור כל מיני ירחונים, והוא מאוזכר רבות בפי כל מי שרוצה לומר משהו רוחני.

הדברים הללו מעידים כאלף עדים, על האהבה האדירה שרחש הציבור למרן פאר הדור רבי עובדיה יוסף!!! הלא כן?...

ואם כן, תרשו לי לשאול שאלה:

בהרבה פרשיות חיווה מרן הרב עובדיה את דעתו, דעת התורה. לדוגמה – נגד חבישת פאה נכרית. הוא כתב לאסור זאת בשו"ת יביע אומר, זעק על כך אינספור פעמים, ואף על פי כן – המוני נשים שהיו אמורות לציית לפסקיו, חובשות פאה נכרית. הוא כתב כמה מכתבים נגד הנח"ל החרדי, ולמרות זאת מאות חרדים שכביכול "הולכים לאורו" מתגייסים לצבא כל שנה. או מצד שני, הוא הכשיר את גיורי צה"ל, והרחוב החרדי רעד במחאה נגד הפסק הזה.

יש עוד דוגמאות רבות, שמרן זצ"ל הורה את דעתו, ולמרות זאת לא נראית בשטח היענות לציוויו של מרן.

איך זה יכול להיות?....

זו שאלה כואבת מאד. לצערנו, כל אחד שהוראת הגרע"י לא היתה נראית לו – מצא אלף ואחד תירוצים למה לא: "ההוראה תקיפה רק בירושלים", "לבת שלי לא יקרה כלום אם היא תוציא בגרות", "הרב עובדיה לא דיבר על פאה צנועה כמו שלי", ובעיקר: "אני לא 'אוחז' מזה"... – כל חייו של מרן הרב עובדיה זצ"ל, היו כאלו שרדפו אותו ונלחמו נגדו, ובכל זאת התפללו לשלומו כשהיה חולה, וצעדו אחר מיטתו בלוויה הענקית.

אז איך שני הדברים מסתדרים יחד?... איך יכול להיות שבכל הנוגע לציות לדעת תורה – נוחלים גדולי הדור מפח נפש, צער ומלחמות, ובכל הנוגע לשמירה על חייהם וכבודם – הציבור מתגייס בהמוניו. איך ניתן ליישב את הסתירה הזו?...

*

אם נתבונן בלשון הפסוק, נמצא שיש כאן תמיהה גדולה: התורה אומרת "וַיִּמָּסְרוּ", כלומר שאלו שנבחרו לנקום נקמת ה' מאת המדיינים, לא באו לבד, אלא פשוט הכריחו אותם לעשות את זה, בעל כרחם.

והדבר תמוה – למה הם לא רצו ללכת להילחם?... מה, הם פחדו להתקלקל בצה"ל?!... אולי רצו להמשיך לשבת וללמוד?!... הרי לא מדובר כאן בצבא חילוני – היה זה חיל של אנשים שלא היה בידם שום חטא, והמפקדים לא היו אנשים שחילול שבת או גילוי עריות מותרים מבחינתם, אלא פנחס בן אלעזר הכהן בכבודו ובעצמו פיקד על המערכה – אז מה הבעיה ללכת ולקיים את המצוה החשובה שנצטווה בה משה רבינו, לנקום נקמת ה' מן המדיינים?...

על השאלה הזאת עונה רש"י:

"וימסרו - להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן".

דהיינו, שאף אחד מעם ישראל לא רצה ללכת להילחם כי כולם ידעו שלאחר המלחמה עתיד משה למות ולהסתלק מן העולם, והם לא רצו לאבד את משה רבינו. וזאת – מציין רש"י – למרות שלאורך ההיסטוריה היו כמה פעמים שנשקפה סכנה לחייו של משה רבינו מכיוון זעמו של העם.

בסיכום התוצאה של הסתירה הזו – אומר רש"י: "להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל".

לא יאומן! חביבים!!! המנהיגים – רועי ישראל, חביבים!... עם כל האיומים, הכעס, המרדנות – בסופו של דבר רועי ישראל חביבים עליהם. אז כולם יכולים להירגע – כלל ישראל אוהב את המנהיגים שלו למרות הכל. כולם אוהבים את הרב שך, כולם אוהבים את הרב עובדיה – אפילו... אפילו ה...[צנזורה].

אבל באמת, עדיין השאלה בעינה עומדת – איך זה יכול להיות? איך זה מסתדר ביחד, גם לריב וגם לאהוב?...

*

התשובה היא פשוטה.

הרב נחום דיאמנט בספרו "זכו", מספר שהוא הכיר אלמנה אחת, והיה אצלה משהו מיוחד. היא התאבלה על בעלה בצורה שלא תיאמן. לא רק שלא הסכימה לחשוב על זיווג שני, אלא הייתה עולה לקברו כל שני וחמישי, מילאה את הבית בתמונות של בעלה מכל מיני זמנים בחייהם, דיברה עליו כל הזמן, חיוך לא עלה על פניה, עד כדי כך שהיא התחילה לריב עם הילדים – איך הם ממשיכים את חייהם הלאה, הרי בכך הם "מחללים" את זכרו של האב...

המדהים שבסיפור הוא, שכאשר הבעל היה חי – לא היה רגע אחד של שלום בבית!!! הרב דיאמנט הכיר אותם, כי הם היו באים אליו לייעוץ זוגי!!!...

הרב דיאמנט מסביר את המקרה הזה, בכך שהמריבות הקטנות, היומיומיות – אינן מעידות על חוסר אהבה, אלא הן תוצאה של חוסר התאמה בין הציפיות למציאות, חוסר תקשורת או כל מיני דברים כאלה. ולכן, גם אם נוצרת תחושה בלב שבעצם "אנחנו לא אוהבים" – כאשר החיים ביחד מפסיקים במקרה של אסון, אז מתגלית האמת: שררה כאן אהבה עצומה.

*

גדולי הדור מוכיחים את העם, צועקים על כל מיני תופעות מסוכנות או לא ראויות, וכן הלאה. מה לעשות – לא כולנו צדיקים תמימים, ולכל אחד יש מה לתקן. כאשר בא אדם גדול ומוכיח, מיד מתעורר כח המרידה שאומר "לא נכון", או כל מיני נגיעות אחרות. כך נוצרת הרגשה שכאילו הגדול הזה לא מספיק אהוד – אבל האמת מתגלית לאחר המאה ועשרים, כשמסתלקות הנגיעות הקטנות, ורואים את החסר העצום שנהיה.

"כמה חביבים רועי ישראל"!