פרשת דברים (שנת תשע"ו): המלך החדש התאהב בגרושה אמריקנית...

רוצה להיות ראש ממשלה?... מעניין מה תאמר על השאלה הזו. * מעל לבני הנשים שם חוניו את המכנסיים והחלוק, ואחר כך את כל שאר הבגדים. * לא תמיד הניסיון הוא להתקדם – לפעמים צריך גם לסגת. לפעמים מה שצריך – זה לזרוק לפח עבודה של שעות, ימים, חודשים וגם 40 שנה. * המלך החדש התאהב בגרושה אמריקנית בשם מיס סימפסון. לפי חוקי הממלכה האנגלית הנוקשים, המלך הוא ראש הכנסייה הפרוטסטנטית, ואינו יכול להתחתן עם גרושה נגד כללי האוונגליון.

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל: (א, לח)

רוצה להיות ראש ממשלה?...

מעניין מה תאמר על השאלה הזו. מניסיוני, לא כולם יענו על השאלה הזו את אותה התשובה; יהיו כאלו שיתלהבו וירצו, ויהיו כאלו שישרבבו את שפתם התחתונה, ויאמרו: "מה לי ולצרה הזו?..."

יש מישהו שבוודאי רוצה להיות ראש ממשלה???... מי הכי-הכי רוצה להיות ראש ממשלה?...

תשובה: ראש הממשלה בעצמו!... הוא הכי רוצה להמשיך להיות ראש ממשלה.

למרות שהיינו יכולים לחשוב שאחד שכבר חווה את החוויה הזו, יכול יותר לוותר על השאיפה להיות ראש – בכל זאת המציאות מוכיחה אחרת, ומי שהגיע כבר לראש הסולם, לעולם לא יסכים לרדת ממנו. ראש הממשלה לא יהיה מסוגל לראות מישהו אחר יושב על כסאו. אין לו את כוחות הנפש להעביר את השרביט לאדם אחר!...

היו דברים מעולם – יש כמה סיפורים על אנשים שוויתרו על גדולתם לאחרים. אבל בכל זאת, תמיד נשארת בלב איזו תחושה רעה של החמצה...

המלך ג'ורג' החמישי, היה מלך אנגליה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אנגליה חלשה באותו זמן על שטחים נרחבים, ובהערכה גסה ניתן לומר שרבע מכל העולם היו תחת שלטונו.

כשהוא מת, המלוכה עברה לידי בנו הבכור – דייויד. המלך החדש התאהב בגרושה אמריקנית בשם מיס סימפסון. לפי חוקי הממלכה האנגלית הנוקשים, המלך הוא ראש הכנסייה הפרוטסטנטית, ואינו יכול להתחתן עם גרושה נגד כללי האוונגליון.

מה עשה המלך דייויד? – פשוט ויתר על המלוכה, לאחיו הצעיר אלברט, שהתמנה למלך במקומו. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות אנגליה, ואולי בתולדות העולם כולו, שמלך ויתר על כיסאו מרצון – רק כדי להתחתן עם מישהי.

למרות זאת, המלך החדש, שקרא לעצמו ג'ורג' השישי – סבל כל חייו מביקורת שקטה מצד אחיו, המלך לשעבר. הוא גימגם בנאומיו הרשמיים מהסיבה הזו... מה לעשות, אין ויתור שלם!...

אגב, המלך גורג' השישי הוא אביה של מלכת אנגליה הנוכחית, אליזבט השנייה.

*

התקופה – ימי בית שני.

הכהן הגדול, שמעון הצדיק הנערץ – שוכב על ערש דוי. סביב מיטתו עומדים שני בניו, שמעי הגדול וחוניו הקטן, ועימהם בני משפחה, חברים ותלמידים. בחרדה רבה הם מביטים על רגעיו האחרונים של הכהן הגדול, ומצפים ברעד לכל הגה שהוא יוציא מפיו.

ברקע מרחפת שאלת הירושה. מטבע הדברים, אמור להיות שהבן הגדול יירש את מקום אביו – אבל תמיד הכל יכול להשתנות.

שמעון הצדיק לוחש בשארית כוחותיו: "חוניו בני ישמש תחתי". ברגעים הבאים פילחו זעקות "שמע ישראל" את האויר, מלוות את יציאת הנשמה הקדושה...

הימים שלאחר הפטירה היו מלאים באוירה רעה. שמעי הגדול לא יכל לסבול את ההפסד, ודבר זה גרם לתחושות מעורבות אצל חוניו, אחיו הקטן בשנתיים וחצי. מצד אחד, הוא שמח על הזכייה הגדולה, אתם יודעים מה-זה להיות כהן גדול?!... ומצד שני, היה קשה לו לראות את שמעי בצרתו. שליחים שונים באו והלכו אל חוניו, בבקשה לוותר לשמעי על משרת הכהונה הגדולה. הוא ידע היטב מי שלח אותם, אבל בכל זאת לא השיב את פניהם ריקם.

לאחר כמה ימים, כינס חוניו מסיבת עיתונאים, והודיע על פרישתו מהמירוץ. הוא העביר לאחיו הגדול שמעי, את הכהונה הגדולה. "אני שמח לדעת שבמשרת הכהונה הגדולה עומד אדם ראוי, ואני שלם עם החלטתי", הצהיר לפני כולם.

הכל שמחו על השלום שחזר לשרור. צוות גזברי בית המקדש הכינו את הטקס למינויו של שמעי לכהונה גדולה. במסגרת הטקס, יולבש שמעי בבגדי כהונה גדולה, ויקריב לראשונה קרבן בעודו לובש את שמונת הבגדים המיוחדים.

ומי ילביש את שמעי בבגדי הכהונה הגדולה?

הועדה המכינה החליטה שהראוי ביותר הוא – חוניו! הוא אחיו, הוא זה שנתן לו את הכהונה הגדולה, וסמלי מאד, שחוניו ילביש את שמעי.

וזאת עליכם לדעת, שחלק מהבגדים זה גם כן מכנסיים קצרות וחלוק, שהם צריכים להיות ישירות על הבשר, בלי שום דבר מתחת. אותם אי אפשר להלביש קבל עם ועדה... לכן, המלביש - מלביש אותם במקום סגור, ורק אחר כך יוצאים אל הקהל הרחב.

עכשיו תשמעו איזו נבלה נעשתה כאן.

חוניו הביא איתו שני בגדי אישה. שני פריטים שביחד נקראים בלשוננו "לבני נשים".

כאשר הוא הלביש את שמעי, דבר ראשון הוא הלביש לו את שני הפריטים הללו.

"מה זה"?... התפלא שמעי.

"כך כהן גדול צריך להתלבש"! ענה לו חוניו. "יש בזה סודות גדולים שקיבלתי מאבא זכרונו לברכה"...

מעל לבני הנשים שם חוניו את המכנסיים והחלוק, ואחר כך את כל שאר הבגדים.

במהלך הקרבת הקרבן, האנשים פתאום שמו לב לבליטות מוזרות בבגדיו של שמעי, הכהן הגדול החדש.

הם מיהרו לברר אצל חוניו – המלביש – מה זה?...

חוניו ענה: "שמעי סיפר לי, שהוא נשבע לאהובתו – אשתו, שביום שהוא יתמנה לכהן גדול, הוא ילבש בעצמו את ההלבשה התחתונה שלה..."

ולהוי ידוע, שמי שמקריב קרבן כאשר יש עליו בגדים מיותרים – חייב מיתה. ואם זה נעשה בתוך כדי ביזוי הקודש, אז נהיה דין של "קנאים פוגעים בו".

ובכן, הקנאים שבחבורה כששמעו את הסיפור העסיסי והמרתיח – רצו היישר לשמעי כדי לעשות בו שפטים, כשהם ממטירים על שמעי קללות וגידופים על חוצפתו הרבה...

רגע לפני שהרגו את שמעי, הוא סיפר מיד – מי באמת הלביש לו את אותם בגדים!... עכשיו הקנאים רצו אל חוניו כדי להרוג אותו...

חוניו ברח, תוך כדי שהמון בני אדם רודפים אחריו. בהתחלה הוא מצא מקלט אצל המלך, ולבסוף ברח לחו"ל. לאחר מכן בנה באלכסנדריה שבמצרים בית מקדש, מתחרה לזה שבירושלים. כך היו שניהם כהנים גדולים: שמעי בקדושה – בירושלים, וחוניו באיסור – באלכסנדריה...

*

חכמינו זכרונם לברכה, למדו לקח מהסיפור הזה: הרי למעשה חוניו היה יכול להיות כהן גדול בעצמו, והוא זה שבחר לוותר לשמעי על הכהונה הגדולה. ולמרות זאת – התחושה המרה שהתלוותה לוויתור שלו, הביאה אותו למעשי נבלה שכאלו!!!

עכשיו נלמד מזה – מה מרגיש מי שלוקחים לו את הגדולה בעל כרחו!!!...

התנא הגדול, רבי יהושע בן פרחיה – היה ראש הסנהדרין, והוא אמר על כך בנימה אישית:

"בתחלה כל האומר עלה לה (- לגדולה), אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד".

רק בודדים ביותר במשך הדורות, היו מסוגלים לעשות זאת בלב שלם.

*

עכשיו ניגע בפרשת השבוע.

משה רבינו, נענש שלא להיכנס לארץ.

האם משה רבינו סבר שהוא ראוי לעונש הזה?... האם הוא סבר שגם מצד עצמו אינו ראוי להיכנס לארץ?...

בפרשת השבוע משה רבינו מגלה את התשובה: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:" (א, לז-לח)

משה רבינו אומר כאן במפורש, שהסיבה שהוא לא נכנס לארץ – היא בגלל חטאי בני ישראל!... בגלל שהם לא נכנסים, הוא לא יכול להיות זה שזוכה ונכנס לארץ!... הוא כמנהיג, חייב לקבל על עצמו את אותו דין של צאן מרעיתו!!!

איזו תחושה מרה זו!

הרי ארבעים שנה הוא חי בתחושה, שהוא יזכה לגמור את שליחותו ההיסטורית – להכניס את עם ישראל לארץ ישראל!... איזו תחושת החמצה זו, כאשר הוא עומד על הגבול, רואה את הארץ – ומישהו אחר זוכה ומכניס את עם ישראל אל הארץ!!!

זהו ניסיון עצום, לוותר בלב שלם על שאיפה של חיים שלימים!

ולא זו בלבד – אלא עם כל ההחמצה הגדולה, מוטל עליו להכשיר והעמיד אדם אחר במקומו, להעביר את השרביט לאדם אחר! "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק"!!!

ואכן, משה רבינו עומד בניסיון הזה. אין עניו גדול ממשה רבינו...

*

לפעמים צריך לדעת שיש גם כזה סוג של ניסיונות. לא תמיד הניסיון הוא להתקדם – לפעמים צריך גם לסגת. לפעמים מה שצריך – זה לזרוק לפח עבודה של שעות, ימים, חודשים וגם 40 שנה.

רק שיהיה לנו את הכוח!!!