תעלומת אוצרות המקדש האבודים

"שעתיים תמימות עשיתי עם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבא בלווית אחד הדיינים המפורסמים לדון בשאלת המחילה, וחפירות מזרחיות. סוכם להתיר בשופי כניסה לאולם הנ"ל, וכן לפתוח את כל הפתח, כן יש להקים בית כנסת ולהציב ארון קודש וכו'. ובאשר לחפירות דנתי איתו בסוגיה הלכתית מעמיקה הדנה בקדושת המחילות, והוא ביקש סיכום רעיונותיי בכתב...". (בתמונה: ריקון המים שבמנהרה ע"י פועלי משרד הדתות).

מקום הימצאותם של כלי בית המקדש מסעיר את העולם כולו, הפרשה עטופה מסתורין, והתעלומה רבה. הרמב"ם (בית הבחירה ד,א) כותב: "ובעת שבנה שלמה את הבית, וידע [ברוח הקודש] שסופו להיחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון, למטה, במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך ציווה [כחמישים שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון], וגנזו במקום שבנה שלמה... ונגנז עמו מטה אהרן, והצנצנת, ושמן המשחה, וכל אלו לא חזרו בבית שני". מקור דברי הרמב"ם בתלמוד (יומא נב,ב), שיאשיהו המלך גנז את הארון, מאחר וידע שעם ישראל עתידים בקרוב לגלות לבבל, וחשש שמא נבוכדנצר יקח את הארון לגלות. (הרמב"ם נקט כסתם משנה ביומא נג,ב, אך שם מובאת מחלוקת תנאים, האם הארון נגנז או הוגלה לבבל).

חוקרים רבים ביקשו לחפור מתחת להר הבית, בכדי למצוא את כלי המקדש, אך הדבר לא עלה בידם . כנראה, מאחר ואין רצונו יתברך שיתגלה הארון עד ביאת הגואל. וכפי שמסופר במשנה (שקלים ו,א), על כהן אחד שהיה מתעסק בלשכת העצים שבבית המקדש, וראה שחלק מהרצפה משונה מחברותיה. הוא הבין שחפרו במקום זה, בכדי להטמין את הארון במחילות שבנה שלמה. הלך והתחיל לספר לחברו, אך לא הספיק לגמור את הדבר, עד שיצאה נשמתו, וידעו בבירור ששם הארון נגנז. נמצינו למדים, שמן השמיים מבקשים להסתיר את מקום הארון. ומדוע? בגמרא (יומא נד,א) מבואר הטעם, כדי שלא יבואו להביט בו. והריבב"ן (שקלים שם) מבאר, שמא יתפרסם הדבר וישמעו אומות העולם, ויבואו לשדוד את הארון.

והנה, כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים, החלה מדינת ישראל בחשיפת הכותל המערבי לכל אורכו. במהלך החפירות נחשפה במפתיע מחילה הנכנסת מזרחה, אל מתחת לשטח הר הבית, ממש מתחת מרכז כיפת הסלע, שזהו מקום קודש הקודשים, כידוע. רב הכותל דאז, הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, היה מרחק נגיעה מגילוי אוצרות המקדש השוכנים שם. התרגשותו רבתה, מאחר ועל פי הקבלה, בגילוי אוצרות אלו יבוא המשיח, אלא שברגע האחרון כל התוכנית נגוזה. אך בל נקדים את המאוחר. לפניכם סיפור המעשה, בדילוגים קצרים, מתוך הספר 'רב הכותל' (מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ, שמחה רז, ירושלים תשס"ג):

התרגשות רבה עם גילוי המנהרה

בחודש תמוז תשמ"א (1981) הוחלט, ליצור בקיר שער וורן מגרעת קטנה, על מנת להכניס בה ארון קודש. שער זה ניצב מול קודש הקודשים, 97 מטר בלבד ממקום קודש הקודשים, והוא נחשף על ידי צ'ארלס וורן כבר במאה ה-19. (כיום, נמצא במקום בית כנסת שהקים הרב גץ, ואשר נקרא על שמו, הכניסה אליו אפשרית רק דרך מנהרות הכותל). עומקו של הקיר לאורך המנהרה הינו בדרך כלל שמונים סנטימטר. לכן חשבו, שניתן לחצוב בקיר ולהכניס לתוך המגרעת את ארון הקודש, מבלי שיקרה דבר. אולם מקום החציבה היה בפינה, במקום בו עובי הקיר עשרים סנטימטר בלבד. בכ' תמוז החלו לחצוב בקיר. מיד כשהחלו בחציבה נפער חור, והתגלתה לעין כל מנהרה ענקית חצובה בסלע לכוון מזרח, אל מתחת להר הבית. ממדיה מרשימים: עשרים ושמונה מטר אורכה וששה מטר רוחבה. באור העמום ששרר במנהרה לא ניתן היה לראות את סופה. קרקעיתה של המנהרה הייתה מלאת מים.

עם גילוי המנהרה, הזעיק מנהל העבודה את הרב גץ. התרגשות רבה אחזה את הרב בהגיעו למנהרה. משאת נפשו מתגשמת, כפי שכתב ביומנו באותו היום: "בטרם הספקתי לנפוש קמעא בבית, הוזעקתי באופן בהול ע"י מנהל העבודה, לבוא מיד לכותל. הוא מסר לי על גילוי מדהים, של אולם גדול מאחורי הכותל המערבי. עם פתיחת הפתח בשער העתיק שממנו יצאו הכוהנים שנטמאו, ולאחר טבילתם, נתגלו בדיוק מדרגות היורדות לאולם הנ"ל. נגשתי תכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה. שעה ארוכה ישבתי ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיני. ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את "תיקון החצות" כמנהגנו. לאחר שנרגעתי במידת מה, ניגשתי לצעדים המעשיים. עם המהנדס שהוזעק בינתיים, סיכמתי שראשית חכמה, לרוקן את המים - כי המוסלמים השתמשו בו כבבור מים, ומשום כך סתמו את המחילה. שנית, לסתום את פתח הבור (שהוא רצפת הר הבית). חבל לי על כך, אך מטעמים ביטחוניים אסור לנו להשאירו פתוח. הנחיות נוספות תינתנה לאחר הפעולות הנ"ל".

בשעות אחר הצהרים הגיע למקום מנכ"ל משרד הדתות מר גדליה שרייבר, שהתרגש אף הוא מהגילוי. שח לו הרב: "מצאנו מנהרה מתחת לקודש הקודשים, חלל עצום. כל הסימנים מעידים שהחלל הזה יובילנו למקום המשוער של קודש הקודשים. אם רק ניתן יהיה להתקדם עוד קצת פנימה, נגיע ממש ל"אבן השתייה", ושם צריכים להימצא חלק מאוצרות המקדש. על פי הקבלה, ברגע שיימצאו אוצרות אלה, יבוא המשיח".

מרן הגר"ע יוסף מגיע לשטח

בשעות הערב הגיע למקום מרן הגאון, הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. הוא הציג שאלות וקיבל מענה. לאחריו הגיע הרב שלמה גורן שהתלהב מאד, ואמר מזמורי הודיה מתהילים. הרב גורן הורה להמשיך ולפתוח ולנקות קדימה ללא עיכובים, הוא ליווה את הרב גץ לביתו, בעודו ממלמל כל הזמן:  "עתה נדע את כל האמת". למחרת הגיע הרב גורן והתעניין עד היכן התקדמו, עז היה רצונו לגלות את צפונות המקדש. וכך מספר הרב גץ ביומנו: "שעתיים תמימות עשיתי עם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבא בלווית אחד הדיינים המפורסמים לדון בשאלת המחילה, וחפירות מזרחיות. סוכם להתיר בשופי כניסה לאולם הנ"ל, וכן לפתוח את כל הפתח, כן יש להקים בית כנסת ולהציב ארון קודש וכו'. ובאשר לחפירות דנתי איתו בסוגיה הלכתית מעמיקה הדנה בקדושת המחילות, והוא ביקש סיכום רעיונותיי בכתב... שוחחתי ממושכות גם עם הרב הראשי הרב שלמה גורן שליט"א, שביקר גם הוא במקום, ומסרתי לו על שיחתי עם הראשון לציון. הוא הגיב, שלו ברור הדבר כשמש שמותר לחפור. על כל פנים תבעתי [הבעת] עמדה משותפת לשניהם, שהיא תכוונני מבלי לעורר פולמוס משום צד...".

תוך כדי מהלך ניקוי המנהרה גילה הרב פתחים עליונים בתקרת המחילה. חשש התגנב ללבו שמא יבוצע פיגוע מאחד הפתחים, ולכן הורה מיידית לסתום את הפתחים בסתימה זמנית. עוד באותו היום, יום ב', י"ז אב, נסתמו אותם הפתחים. במשך כל אותם שבועות, הידיעה על גילוי המנהרה נפוצה בקרב אנשי הממשל ועובדי המדינה, אולם העניין לא הודלף לתקשורת. ממקורות מוסמכים נודע לרב גץ, שגורמים ישראלים העוינים את החפירה מתחת להר הבית, עומדים לפרסם את הידיעה בתקשורת בצורה עוינת, ובכך "לפוצץ" את כל העניין ברעש גדול. וכך כותב הרב גץ ביומנו: "המנכ"ל הופיע זה עתה עם כתבים של "קול ישראל"... הסברתי להם את כל העניין, והם הבטיחו שימתנו את הידיעה, שתשודר כבר בשבע בבוקר. לא הצלחתי לשכנעם שימנעו מכך".

ביום ה', כ"ז באב בשעה 7:00 בבוקר שודרה הידיעה, בה נאמר שמתחת להר הבית נחשפה מנהרה, ורב הכותל מעריך, שבאחת הכניסות הצדדיות ייתכן ויהיה אפשר למצא את כלי המקדש. מרגע פרסום הידיעה הגיעו לרחבת הכותל כלי תקשורת מכל רחבי העולם, וההתעניינות סביב גילוי המחילה הלכה וגברה. בליל שבת הכניסו הערבים סילוני מים, דרך פתח חדש בהר הבית, שהרב לא ידע על קיומו. כמו כן שלשלו תאורה רבת עוצמה. חשש כבד קינן בלב הרב, שמא יחדרו אף אנשים מבעד לפתחים, ומשם הדרך קצרה לכותל, לכן הורה לחסום את הפתח בקרשים. הרב שהה שעות רבות במחילות, שמר על המקום ולא זז ממנו. המתח המצטבר השפיע על בריאותו, עד שביום ב' נשלח לבית החולים לבדיקות דחופות. הרופאים ציוו עליו לשכב במנוחה מוחלטת, אך הוא חש שאינו יכול לעזוב את משמרתו במנהרות, ועזב את בית החולים ביום שלישי בבוקר, בהבטיחו לנוח בבית.

הרב גץ בסכנת נפשות

אולם הוא לא הספיק לנוח. בשעה שתיים הזעיקו מנהל העבודה, באומרו שעשרות בחורים מוסלמים ירדו למחילה, מפתח סתר בתקרת הר הבית, והחלו לסתום את הפתח למחילה. הרב קם ממיטת חוליו, ושעט כולו כשהוא חיוור כסיד, במדרגות הרובע לכיוון הכותל, רץ לאורך הרחבה, ונכנס למחילות. והנה, למולו בתוך המנהרה עשרות רבות של בחורים ערבים משולהבים וכלי עבודה, מקלות ומקושים בידיהם, משליכים לעברו אבנים, צועקים כלפיו ומאיימים לרוצחו נפש.

אשתו התקשרה לישיבת "תורת כהנים", וביקשה שהתלמידים יבואו לכותל לסייע. היא רצה אחריו, נכנסה למחילות, וכשראתה שבעלה ניצב בסכנת חיים ממשית רצה לכותל וזעקה: "הצילו! הצילו! הרב בסכנת חיים". באותה שעה עמד הרב מול הערבים וניסה להרגיעם לבל יפגעו בו. האווירה הייתה מתוחה מאוד. לאחר דקות ארוכות הגיעו בחורי הישיבה שהוזעקו למקום. הרב מרדכי אנתבי ושלמה כהן, תלמידי ישיבת "תורת כוהנים", מספרים: "רצנו כל עוד רוחנו בנו לכיוון הכותל... מר ישראל ליפל, לשעבר מנכ"ל משרד הדתות, פתח לנו דלת ברזל גדולה ואנו שעטנו פנימה. לפתע נתגלה למול עינינו מחזה שלא נוכל לשכחו. למול עינינו נפער פתח בקיר הכותל ונתגלה אולם יפהפה, ענק, שלא ניתן לראות את סופו... לאחר כמה דקות הגיעו שוטרי מג"ב שעצרו אותנו...".

לאחר האירוע כתב הרב גץ ביומנו את הדברים הבאים: "אליבא דאמת, נכנסתי כדי ליהרג ולהרוג, וכשבאה סוף סוף המשטרה - עצרה יהודים... אני פורש למנוחה, כשטעם מר בפי. מעודי לא חשתי השפלה של היהדות כמו היום, וזאת במדינתנו הריבונית! אני מתפלל שזהו סוף הגלות!... כלי התקשורת משתוללים וניכרת התופעה של השנאה העצמית, אולם אני מנוע מלגלות סודות אפילו באמצעות יומן זה, ולכן אינני מגיב ואינני משיב לחורפיי דבר...".

סגירת פתח המנהרה בביטון עבה

באותו יום, בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהפעיל שגריר ארה"ב בישראל, סמואל לואיס, ומתוך חשש למתח בין יהודים לערבים, וסערה בין לאומית העשויה להתחולל, החליטו ראש הממשלה, ושר הפנים והמשטרה, לסתום מחדש את הפתח. ומעבר לקיר נשמע קול הלמות הבניה, משאיות מלאות בבטון נכנסו להר הבית, ופועלים ערביים בנו קיר בטון מזויין שעוביו כמטר וחצי. באותו הלילה המר, ה' באלול תשמ"א, כותב הרב גץ ביומנו דברים כואבים: "הרגשתי ב"תיקון חצות" [הרגשה] קרובה לזו של אבותיי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית אלוקינו בשעת החורבן. קול הלמות של הערבים בתוך המנהרה, הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר. כל צעקה שלהם, היא כמדקרת חרב בלבי הפצוע. בכל חריפותה יצאה מפי הזעקה: 'אלוקים, באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשיך'. אך עלי להתחזק ולא להישבר כי עלי להמשיך בתפקיד, אפילו בדד במערכה. והלוואי וזוהי הבחינה 'כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה', במהרה דידן אמן ואמן".

אליבא דאמת לא היה סיכוי למצא את אוצרות המקדש, שכן באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ' 260-262) מבואר, שלא יתגלו כלי בית המקדש רק ביום בא מלך המשיח בלבד. וזה לשונו: "וכל ישראל החביאו כליהם עד שיקום מלך צדק לישראל. ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו לאלו, שלא יגלו הכלים, עד שיקום דוד בן דוד [-מלך מזרע דוד המלך], וימסרו בידו כלי כסף וכלי זהב שהטמינו, בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מארבע רוחות העולם, ויעלה לגדולה ומעלה מעלה על ארץ ישראל. ובעת ההיא, יצא נהר גדול מבית קדש הקדשים, ששמו גיחון, וישטוף עד המדבר הגדול והנורא, ויתערב בנהר פרת, ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים".