סיפורים על נוער חרדי נושר: מדוע גזר בוריך הבחור החסידי את פיאותיו?!

הוא הגיע ל'כפר זוהרים', המיועד לנוער חרדי נושר, (בו נושא כותב השורות בתפקיד רב וקב"ס), בליווי אביו. יצאתי לשער הכפר כדי לקבל את פניהם ועיניי חשכו, "מה לכהן בבית הקברות?!". זאת אומרת, מה לעלם חמודות שכזה בכפר?! מי האיש שמלאו ליבו להציע לאבא לשלוח בן הלבוש בחליפה ארוכה ופאותיו סדורות לו על לחייו, אל ה"כפר"?! ואם מראייה ראשונה נראה היה לי שיש כאן טעות, אז התברר לי, שבשונה מסוגיות הש"ס שבהן נאמר "אינה דומה ראייה לשמיעה", כאן נתקיים המאמר בהפוך: "אינה דומה שמיעה לראייה", כי אומנם בראייה ראיתי עלם חמודות, אבל השמיעה הייתה תמוהה הרבה יותר.

הנער ששמו ברוך, ובשפת אביו "בּוּרִיך", בהברה חסידית, עזב כמה ימים טרם בואו לכפר את אחת הישיבות החסידיות הטובות ביותר בירושלים. ואם קודם שאלתי את עצמי "מה לכהן בבית הקברות?", עתה נשאלה השאלה ביתר שאת, מה ל"חסידיש'ער בוחער" [בחור חסידי] הלבוש עדיין ב"שמונה בגדים" בכפר, שתלמידיו מעוטי בגדים הם, וגם אותם בגדים מועטים, בגדי רחוב הם, שמקומם לא יכירם במקומותינו, בוודאי לא בישיבה בה למד אותו "בוריך"???

בוריך מחלל שבת עם לבושו החסידי

כלל נקוט בידינו מיום הקמת הכפר ועד היום הזה, ההוראה של מורה דרכינו, הגאון הצדיק, רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, נשיא הכפר ונשיא מוסדות 'מגדל אור', שאמר לי ביום כניסתי לתפקיד: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" [לתקן שלחתי אותך ולא לקלקל], ומתוך גישה יסודית זו, אכן לא מתקבל לכפר - נער שיש עדיין אחוז אחד בעולם שהוא יהיה בן ישיבה, ולו גם בישיבה החלשה ביותר. כי ישיבה תמיד טובה יותר מ"הכפר", וזאת אליבא דמייסד הכפר ומורה דרכו.

כשאני מצויד בהוראה חד משמעית זו, לא פלא, שמיד אחרי שקיבלתי את פניהם של בוריך ושל אביו, ושמעתי מפיהם מאיין בוריך בא, סירבתי לעשות להם סיור בכפר, והודעתי לשניים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אני לא אקבל את בוריך ויהי מה. אמרתי לבוריך: "גם אם אינך רוצה ללמוד בחסידישע ישיבה, יש ישיבות שהן פחות 'חניוקיות' או בלשון המדוברת "פתוחות" יותר, ושם אתה יכול למצוא את מקומך".

בוריך התעקש לנהל איתי שיחה בארבע עיניים, שאולי תגרום לשינוי דעתי. למען הנימוס, ואולי גם מתוך סקרנות, מה יכול נער כזה לומר לי "בארבע עיניים", נתתי לבוריך את זכות הדיבור. בחדר, כאשר אף אחד לא היה סביבנו, פתח בוריך את פיו: "אני מבין שהרב חושש שאני עלול להתקלקל כאן, אבל אני רוצה שהרב ידע שאין סיכוי כזה לעולם". בציניות שאלתי את בוריך: "למה? כי אתה מלאך?". ובוריך השיב מיניה וביה, כי הסיבה אחרת, ויותר מקולקל מהמצב העכשווי הוא כבר לא יכול להיות. מאחר והייתי נחרץ, הראה לי בוריך את הסמארטפון שלו, ובו לא פחות ולא יותר שיחות שהתקיימו רחמנא ליצלן בשבת. לא שבת אחת, ולא עלינו גם לא שתיים. היה שם תיעוד לתמונות שצולמו בשבת, ועוד מיני דברים שעירערו את בטחוני, האם באמת מקומו של בוריך בישיבה?

מאחר והספק היה גדול, הצעתי לבוריך מתווה של פשרה. אחד מגדולי הדור שיש לי קשר עמו הוא יהיה המכריע. והיה, אם יגיד הרב כי מקומו של בוריך בכפר, בוריך יתקבל, ואם  לאו, אזי יחפש מקום אחר לגדול בו. בוריך הסכים ל"הצעת הפשרה", והגיע לביתו של הרב, וגם שם הציג את מצבו בשפה הכי פשוטה וישירה. "אני", אמר בוריך, "לא דתי, אין לי טעם בקיום תורה ומצוות, ואין לי שום רגש לקיום המצוות". הרב שבא איתו בדברים, סיכם את הדיון בכאב לב, כי אכן נעלה מכל ספק שמקומו של בוריך בכפר, ועם כל הכאב שבצעד, זה הדבר הנכון לעשותו.

אימא של בוריך פתחה תיק בבית הדין הרבני

מאחר והדרך להתקבל לכפר אינה עוברת רק את הסכמתי, אלא גם תלויה בהחלטת "וועדת קליטה" שמראיינת את הנערים, על מנת לבדוק כי אכן המקום הנכון עבורם הוא הכפר, נקבעה לבוריך פגישה עם "וועדת קליטה" לשבוע שלאחר מכן. הכנתי את הוועדה כי לא ישימו מבטם על הקנקן אלא על מה שבתוכו, כי הוא מזויף מתוכו, ואין תוכו של בוריך כברו. לכן אל נא נתעסק ב"אם" אלא ב"האם". דהיינו לא נשאל "אם בוריך צריך להגיע לכפר?", אלא "האם המקום הנכון לבוריך זה אצלנו בכפר?". אבל... כשנכנס בוריך לחדר, התברר כי שבוע בחיי נערים מן הסוג הזה זה נצח, וכל הנאום שנשאתי לפני וועדת הקליטה היה מיותר, כי בוריך כבר הגיע בלי פאות, ובלי זכר להיותו אי פעם "חסידישער בוחר". הריאיון היה קצר, ובוריך זכה בוויזה המיוחלת, והפך לתלמיד מן המניין בכפר זוהרים.

קוראי הטור בוודאי מצפים לטוויסט בעלילה, שבו יתגלה הסוד הנורא שגרם לבוריך לשנות כיוון ולרדת לעמק הבכא, מה שסיקרן גם אותי. אבל לקח יותר משנה להבין, מה גרם לבוריך לרדת ממקומו וללכת לרעות בשדות זרים. הצוות המקצועי בכפר והצוות המלווה, הרבנים והאברכים, כולם חיפשו בכל דרך את "פתרון כתב החידה", אבל ללא הועיל, בוריך נותר חידה בלתי פתורה. עד ליום שבו קיבלתי שיחת טלפון מאמא של בוריך, שבו היא ביקשה להעביר את ההחלטות שקיבל בית הדין הרבני בנוגע למשמורת על בוריך. דהיינו, החבילה של הבית התפרקה. בשיחה זו הבנתי מה קרה לבוריך.

השיחות אחרי זה הבהירו את התמונה ביתר שאת, הבית שממנו הגיע בוריך עמד מאז ומעולם על כרעי תרנגולת, המצב מעולם לא היה מי יודע מה, אבל סמוך ונראה לזמן שבו בחר בוריך לעזוב את הישיבה - התרחש שינוי מהותי ורציני במסגרת המשפחתית: אימא של בוריך פתחה תיק בבית הדין הרבני, בבקשה להפרדת כוחות. בוריך שגילה את המסמך הגיב בהחלטה משלו, הוא לא ממשיך יותר בדרך התורה. אין לי תשובה חד משמעית האם זה בגלל הבושה או בגלל הטראומה, אבל אצטט את דברי אותו גדול בישראל, שהוא זה שקיבל את ההכרעה לקבל את בוריך לכפר, וכך הוא אמר לי לאחר שמיעת הסיפור: "אם המצב בבית בעניין השלום בית רעוע, אז לבוריך אין דין של מחלל שבת, ה' ירחם".

אחת הסיבות המרכזיות לנוער נושר

סיפורו של בוריך, מביא אותנו לאחת הסיבות המוכרות והקשות ביותר להתקלקלות של נערים – מצב השלום בבית. כשה'שלום בית' מעורער, הילדים מעורערים בנפשם, ובמקרים רבים הם עוברים טלטלות קשות, שמביאות אותם לפרוק עול. זאת לא כי הם מקולקלים בפנימיות, אלא כי המצב המשפחתי מביא אותם להתמודדויות, שהנפש הרכה של הילד לא מצליחה לעמוד בהן. קשה לתאר אם בכלל, את הקושי הגדול של נערים להתמודד עם הכאב על הוויכוחים והמריבות בין הוריהם, שמביא אותם פעמים רבות למחוזות קשים של בריחה, העיקר לברוח מהכאב. הרצון הפנימי של כל אדם, הוא לראות את הוריו כיחידה אחת, בלי וויכוחים ובלי התנצחויות, וכל נגיעה בשלימות של ההורים קורעת את נפשו.

הטור לא מתכוון להתייחס לדרכי הטיפול בבעיות שלום בית, אלא להשמיע את זעקתם של הילדים, הסובלים כתוצאה מאי היכולת של המבוגרים להתנהל בהתנהלות נכונה. הכאב של הילדים הוא בלתי ניתן לתיאור. די אם אזכיר פה שיחה שהייתה לי עם נער בכפר, שבאושר עילאי סיפר לי כשעיניו בורקות על שמגיע לו 'מזל טוב', כאשר שאלתי: "על מה?", הוא השיב לי: "ברוך השם ההורים שלי התגרשו הבוקר, וסוף סוף הם יפסיקו לריב..". מה שאגב התברר כנאיביות מופלגת, כי גם לאחר הפרידה, הוסיפו הוריו להתקוטט. זה אחד הנושאים שעל ההורים לתת את דעתם עליו. ההורים אינם מבינים, כי בוויכוחים ובריבים המשפחתיים שמטלטלים את הבית הם גוזרים הרס וחורבן על ילדיהם שכל כך יקרים להם.