סיפורים על נוער חרדי נושר: עוזי חזר בתשובה אחרי שחזר בשאלה – כיצד?

ההודעה שקבלתי בביפר, עם תוספת המילה "דחוף", משכה את תשומת ליבי והגבתי מיד. חזרתי למתקשר שהיה נשמע נסער ביותר, הבן יקיר שלו שלמד בישיבה קטנה מצוינת בארץ - עזב אותה באבחה, והחל להידרדר מטה מטה. ההורים שכבר ניסו הכל, בטוב וברע, נשמעו מיואשים לחלוטין, והם ביקשו להיפגש בדחיפות. "תראו", אמרתי להם, "התפנה לי כרגע זמן לארבע עד חמש שעות, אם תזדרזו להגיע אלי אני אוכל לשבת אתכם היום". ההורים שהדבר היה דחוף להם באמת, הגיעו וגוללו את הסיפור: הילד בן הארבע עשרה הולך ומתדרדר מיום ליום: הסיגריות שהוא מעשן, הבגדים שהוא לובש, החוצפה וההתרסה. הבית נהפך לגיהינום. אי אפשר לחיות בתוך סיר לחץ שמעלות הצלזיוס שלו עולות מרגע לרגע. האם התייפחה בבכי מר, והשאירה את השאלה באוויר: "הרב! איך עוצרים את זה?".

הורים רבים טועים בחינוך בנם הנושר, מאחר והם חשים כישלון אישי במצב בנם, ואחריות אישית למעשי בנם הבוגר, הרגשות הללו מביאים אותם לאבד את עשתונותיהם, ולהגיב בצורה היסטרית והרסנית. לכן פניתי לאם בתמיהה מעושה: "ומה זה קשור אלייך?", והיא נחרדה: "מה זאת אומרת 'מה זה קשור אלי'? אני אחראית עליו!". הפניתי את ראשי לאבא ושאלתי אותו: "אמור נא לי בבקשה, האם ברכת בבר מצוה שלו 'ברוך שפטרני'?", האב השיב בחיוב. ואז חזרתי לאם ושאלתי: "האם האב לא הוציא אותך בברכה?", האם השיבה: "וודאי שהוציא". "אם כן", המשכתי, "אתם לא מחויבים עליו, ואין לכם אחריות עליו, הניחו לו להשתמש בכוח שנתן לו הבורא "כוח הבחירה". אתם יכולים להתפלל עליו, לקרב אותו, לאהוב אותו, ולעשות הכול כדי שהוא ילך בדרך הישר, אבל לשלוט עליו זה כבר לא מציאותי. תשחררו אותו לנפשו! רק שהוא ידע באופן וודאי שאתם לא מוותרים עליו!".  

מכאן ואילך עמדתי בקשר עם ההורים בשיחות טלפון רבות ובפגישות מעטות. הרבה שאלות נשאלו בדרך: מה לעשות עם הקטנים, שרואים אותו מגיע עם עגילים ונזמים על האוזניים והגבות, ומי יודע איפה עוד? האם לחתום לו על אישור להוציא רישיון על אופנוע? האם להגביל את שעות הכניסה שלו הביתה בלילות, כאשר הוא חוזר בשעת לילה מאוחרת מסטול, ואין איש יודע ממה? הכלל שהדרכתי את ההורים היה: "הניחו לו לנפשו, קבלו אותו באהבה, אתם תתעקשו רק על דברים שמפריעים באופן אקוטי לבני הבית, כדוגמת שמיעת מוזיקה בקולי קולות, או ראיית סרט בסלון הבית. כל מה שקשור אליו באופן אישי זו בחירה שלו ותפקיד שלו, והוא ייבחר כרצונו".

ימים קשים עברו על ההורים עד שהחלו לראות אור בקצה המנהרה, ימים של שברון לב וכאב. לראות את ילדם מנסה כל דבר אפשרי, מסופר בתספורות שונות ומשונות, שמשום מה קיבלו את השם "מארינס, וכו' וכו'. אלא שביום מן הימים, רוח טהרה החלה לפעם בעוזי יקירנו. לא יאומן כי יסופר! עוזי, בראותו את האהבה הגדולה ואת יכולת ההכלה של הוריו, החל לשנות אט אט את דרכו: התספורת נהפכה ליותר ויותר מעודנת, העגילים נשרו וירדו, המילים הבוטות והגסות נעלמו משפתו, ושוב הוא החל להיות שומר מצוות. הטלית חזרה להיות חלק מלבושו, התפילין חזרו להיות בשימוש, ועולה על כולן הוא חזר לשמור שבת כהלכתה.

מאחר והשינוי החל נותן את אותותיו בעוזי - החלו השיחות הליליות עם הוריו. אלה היו שיחות נפש משתפכות, שבהן הוא חזר והודה להם על כך שהם לא לחמו בו בימים הקשים שעבר, אלא קירבוהו באהבה. על הנשיקות החמות שהיו במקום הגערות. ועל החיבוקים העזים שבהם הוא חש את דופק ליבם הסוער. "כל זה", אמר עוזי בשיחות הליליות "הביא אותי לחזור חזרה, ולעזוב את חבריי הרעים שמשכו אותי למקומות גרועים". באחת משיחות הנפש האלו שאל עוזי: "למי מגיעה התודה? מי גרם לכם להחליף כעס באהבה, וציניות עוקצנית בלבביות הורית?". ההורים גילו לו, כי אני הוא זה שנושא ב"אשמה"...

עוזי ביקש ממני להיפגש איתו. "הוא חייב", כך הוא אמר לי בטלפון, "לתת לי נשיקה. אתה הצלת את חיי הרוחניים אני חייב להגיד לך תודה". מה יכול להיות טוב יותר מלפגוש את פרי ההצלחה שלך? קבענו זמן ונפגשנו. אני שלא ראיתי את עוזי מעולם - התרגשתי, כי מתוך הסיפורים הוא היה נדמה בעיניי כמפלצת, והנה כאשר נפגשנו ראיתי נער עדין ונחמד למראה. ואז לקראת סוף השיחה ביקש עוזי לשאול. "הרב!", הוא אמר עם דמעות בעיניים, "אני עברתי כל כך הרבה עבירות, איך אני עושה תשובה?". השבתי לו: "אתה כבר עושה תשובה, אתה כל יום מתחרט, היש תשובה גדולה מזו?". אבל עוזי לא נירגע. "הרב!", הוא אמר לי, "אני עישנתי ביום כיפור, היש חטא גדול מזה??".

קמתי ממקומי, חיבקתי את עוזי ואמרתי לו: "אני מקנא בך! אני מקנא בזכויות שיש לך!". עוזי הסתכל עלי בתמיהה: "מה? איזה זכויות?". ואני אמרתי לו: "תראה! כתוב בחז"ל, שמי ששב מאהבה - זדונות נהפכות לו לזכויות. והנה, הרי ככול שהעבירות חמורות יותר כך הזדונות נהפכות לזכויות גדולות יותר. ואתה הרי שבת מאהבה, הנה לך זכויות גדולות שלי אין אותן". עוזי השפיל את מבטו ואמר: "כן, אכן שבתי "מאהבה", תרתי משמע, מאהבה לאבא שבשמים, ומאהבת הורי, מריבוי האהבה שהרעיפו עלי..". ואני מצאתי את עצמי מהרהר אחרי לכתו, לו היו משכילים הורים אחרים לנהוג כהוריו של עוזי, אזי גם הם היו זוכים לחזות בבניהם ששבים מאהבה. "גדולה תשובה שמגיעה עד כיסא הכבוד", וגדולים רחמי הבורא למי שנוהג בדרכו.