סיפורים על נוער חרדי נושר: ורוד או שחור אצל החילונים?

הזמן: ליל רביעי של חנוכה. המקום: לא רחוק מכיכר אתרים בתל אביב. אני יושב במקום אפלולי ולפני יושב גבריאל, בחור ישיבה לשעבר, שחזותו רחוקה בזמן זה מלהזכיר בן תורה או בן ישיבה. די עם נתאר את לבושו כצעקני ורחובי, בידיו כוס בירה מלאה עד גדותיה, וזו לא הכוס הראשונה לערב זה. ואני ממולו ממלא את החלל של הערב שנפער לו, כי חבריו הודיעהו שהם ב"הנג-אובר" מטורף מהבילוי אמש, ונכון להיום אין לו בעולמו רק חברים ובילוים.

במקרים כגון הא אני משתדל לתת ליושב ממולי לנהל את השיחה. גבריאל ניצל את האוזן והזמן שלי עד תומם. הוא תינה בפניי את כל צרותיו מיום עומדו על דעתו ועד עתה: המשגיח בישיבה, הראש ישיבה, הר"מ, אבא שלו, אמא שלו, החברים, השכנים, הקהילה, כולם עשו יד אחת נגדו, וכולם רודפים אותו, רדפו אותו. הוא מלא טענות נגד קברניטי העדה, נגד הציבור החרדי, איך הם מנהלים חיים שכופים על אחרים את דעתם?? למה אי אפשר להכניס קצת צבעוניות לעולם החרדי?! למה לא קיבלו את האחות של ההוא לסמינר? למה ככה, ולמה ככה? בקיצור, מונולוג על העולם שבא ממנו, שאשם מכל סיבה שהיא במצבו העכשווי. במצב הזה שאנחנו יושבים כעת באיזה בר אפלולי, במקום בבית המדרש רחב הידיים והמואר, תוך כדי עיסוק בהוויות אביי ורבא.

אני יושב ושומע, שם אוזני כאפרכסת, לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", והדיבור של גבריאל כמעיין המתגבר. הזמן הולך וחולף, אשמורות הלילה כבר מפנות את מקומן לאשמורת הבוקר, וגבריאל עודנו מדבר. כוסות הבירה שבידיו רק הגבירו את שטף דיבורו, בבחינת "נכנס יין יצא סוד", אבל הסוד הוא לא סוד, הוא מלא כעס וטינה על כל העולם שהיה סביבו, שהתחלף עכשיו בעולם חדש, עולם של תענוגות. "רק עכשיו", שח גבריאל, "התחלתי לחיות". לעת הבוקר, כמעט ארבע לפנות בוקר, גבריאל מסיים את המונולוג במשפט הבא: "כעת אתה כבר יודע מה עברתי ומה אני עובר, ולכן אתה מבין שאין סיכוי שאני אחזור חזרה לעולם שברחתי ממנו, סתם בזבזת עלי לילה!".

אני השבתי לגבריאל: "תשמע חביבי! היה לי לילה מענג, למדתי ממך הרבה דברים, אבל דבר אחד עדיין לא קיבלתי עליו תשובה, אבל אני לא רוצה שתגיד לי את התשובה, אני רק רוצה שתהיה לך תשובה עליו: תגיד, אם כל כך היה לך רע בעולם הקודם, וכל כך טוב לך במקום שאתה נמצא, אז למה הסכמת להיפגש עם מישהו מ"העולם הרע"??". וכך נפרדנו, כאשר גבריאל מהורהר, ואני אץ לדרכי להספיק לישון מעט. בהדלקת הנר החמישי כבר היה גבריאל בביתי, הוא אמר שהוא חייב לדבר איתי, השאלה שלי לא נותנת לו מנוחה, והוא חייב להבין למה התכוונתי? הפעם ישבנו בסלון ביתי המואר, חייכתי, חזרתי על שאלתי והוספתי: "ולמה אתה פה הערב, הרי פה בשכונה שאני גר נמצאים האנשים שאתה כל כך לא רוצה לפגוש? אז אולי זה לא בדיוק כך...".

גבריאל הוריד את ראשו ואני המשכתי: "אני בטוח שלא היה לך קל, עברת לא מעט דברים בעברך, חלק בפרשנות שלך וחלק באמת כי הסביבה התנהגה אתך בנוקשות, בנקמנות, וכהנה וכהנה, אבל תראה מה קרה, 'החלפת פרה בחמור', גם היום לא טוב לך, גם היום אתה לא מוצא את עצמך. הנה, גם היום אתה ממשיך לחפש את האושר, ולכן הסכמת להיפגש איתי. תענוגות העולם וזוהרו לא הטיבו אתך!". "תראה", המשכתי לצלוף בו, "כמה יצאת מאוכזב אתמול בלילה כאשר לא קרה כלום, ואתה חזרת לאותו מקום שבו הייתה לפני הפגישה... כמה מהר הרמת שוב טלפון וביקשת להיפגש שוב...".

גבריאל הרים את ראשו וענה לי חדות: "אתה צודק! אין בעולם שאני מסתובב בו כלום, אין שם חברי אמת, אני יודע שכל אחד מהחברים שלי ינעץ בי סכין בגב כאשר האינטרס שלו יתחלף, אני חי בעולם שכל אחד מחברי נמצא בסכנת חיים. כן, אם אחד לא עונה בטלפון אנחנו כבר בדאגה, אולי הוא פגע בעצמו... אין לנו חיים אמתיים, למעט שעות הבריחה שלנו שבהם אנחנו מבלים, וגם אז זו לא בריחה מושלמת. אבל הטעות כבר נעשתה, ועכשיו אין לי דרך חזרה. מי יקבל אותי? מה אני אעשה? מי יתייחס אלי? הרי אין לי למה לחזור".

"תראה!", הצבעתי על הנרות, "אתה יודע מה מספרים לנו הנרות? ואני לא מתכוון לסיפור ששמעת מהגננת בגן, אלא לסיפור שמאחורי הנרות. לוּ היו המכבים שואלים אותך: "האם לצאת למלחמה?", בוודאות היית משיב להם: "מה יש לכם לצאת להילחם, הרי אין לכם שום סיכוי לנצח?!". תחשוב רגע! לוּ מאן דהוא היה מציע לך לצאת למלחמה נגד אמריקה, מה הייתה משיב לו? "זה חסר סיכוי", "אין בשביל מה". אבל החשמונאים לימדו אותנו שלא עושים חשבונות מה יהיה, אלא יוצאים למלחמה, כי את הניצחון מביא ה'... אז גבריאל יקירי, אני מודיע לך! אם אתה כבר יודע שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן, רק צריך לעשות את הצעד הראשון ולא לפחד. והאמת היא, שאתה צריך לעשות את הצעד השני, כי את הראשון עשית כשהסכמת להיפגש איתי".

"אני יודע", המשכתי להגיד לגבריאל, "שהדרך קשה, מלאה מהמורות, ויהיה קשה מאוד, אבל חנוכה מלמד אותנו, כי מי שעושה את המקסימום מבחינתו - תהיה לו סייעתא דשמיא והוא יגיע לניצחון". גבריאל עזב את ביתי באותו הערב עם מבט נחוש, הלא יאומן הוא, שאני לא יכולתי לשער כמה רחוק הוא יגיע עם הרצון. אבל בחתונה שלו, חתונה חרדית למהדרין, הוא לחש לי באוזן: "אני לא מתחרט על הימים הקשים, למדתי מהם להעריך את הימים הטובים, היום אני יודע כי אלו הימים היפים בחיי, ואני יודע ששום דבר לא מעכב אותי להגיע רחוק יותר, כי מי שעושה את הצעד הראשון, הקב"ה עוזר לו להגיע לצעד האחרון".