שבת מקור הברכה

חזרנו אחר שבוע אל העבודה, בהיכנסנו אל בית התוכנה נדהמנו לראות שלט ענק שנתלה על קיר הלובי, ממנו זרחו באותיות מאירות עיניים ארבע מלים: "מהיום המפעל סגור בשבת".

בחסד ה' עלי גיליתי את אור היהדות. עבדתי באותה תקופה כמתכנת מצליח בחברת מחשבים ידועה בארץ, ובמקביל התחלתי אט אט לשמור תורה ומצוות. באותה תקופה קיבלה החברה בה עבדתי הזמנת עבודה ממשקיע מיליארדר בחוץ-לארץ, ד"ר מרטין שמו. תמורת רכישת העבודה הסכים המזמין לשלם הון עתק. המזמין הציב תנאי, שתהיה העבודה מוכנה תוך ארבעה חדשים מיום חתימת החוזה.

מנהל החברה, מר סמיט, הזעיק את כל עובדי החברה. בדרמטיות הודיע על הזדמנות-פז שהתגלגלה לפתחי החברה, שאם תוכל לעמוד בה יעלו מניותיה פי כמה וכמה. "אהיה מוכן להתחייב להכפיל ולשלש את משכורת העובדים בחדשים אלה, באם תסתיים העבודה במועד שנקב המזמין", אמר, "על החברה להיתפס ל'קדחת-עבודה' בצורה מבהילה. מניחים אנו עתה את כל העבודות הבלתי-גמורות, אף כי רבות הן והעבודה עליהן בעיצומה"

מה שקרה מרגע זה ואילך היה אכן למעלה מכל דמיון. עשרות עובדי החברה נתפסו ל'קדחת עבודה' מטורפת. שליח על אופנוע הביא לעשרות העובדים את מזונם. מרבית העובדים לנו את שינת הלילה הקצרצרה שלהם על מיטות מתקפלות. תוך כדי עבודה הגיע בא-כוחו של ד"ר מרטין לראות מקרוב את הנעשה, והיה שבע-רצון. כל כולו זהר עתיד מבטיח לכולנו.

מכל העובדים הייתי יוצא דופן. הייתי מסיים את העבודה לפנות ערב, 'מעביר כרטיס' והולך לי לדרכי לבית הכנסת. הייתה זו התקופה הראשונה בה הורגלתי להתפלל בקביעות 'מנחה' ו'מעריב', בין התפילות היה לי שיעור קבוע עם אדם חשוב שהאיר את דרך-חיי החדשה. לא חפצתי לוותר על עקרונות חדשים שרכשתי בעמל רב. הייתי יוצא-דופן בדבר נוסף: בתקופה לחוצה זו עבדו המתכנתים שבע יממות בשבוע(!), ה' ירחם. לעומתם לא העליתי על דעתי לעבוד בשבת, חס ושלום. היה ברור לי כי אם התחלתי בשמירת השבת – לא אפסיק זאת בכל מחיר.

באחד הימים קרא לי מר סמיט אל חדרו, בעדינות שזורה בתקיפות שאל אותי על חיסורי. "הרי ידוע לך", עניתי לו, "שיניתי כיוון בחיים, התחלתי לחיות". מר סמיט לא איבד את עדינותו: "החיסורים הללו גורמים לשיבוש קל. הייתי מציע שתחשוב שנית על השבת". "שמע מר סמיט", היה המענה מוכן בפי, "דומני כי כדאי שתחשבו אתם שנית על השבת. דעו, כי עבודה הנעשית בשבת – אין הברכה שרויה בה. לא תרוויח מאומה מכל הנעשה בשבת!". נחרצותי הביכה אותו לרגע, המשכתי להטיח בו את אמונתי: "עלול אתה להפסיד בגלל כל העניין הזה. שמור על השבת, מובטח לך כי היא תשמור על עסקיך". לא חששתי כלל מכל תוצאות, מוכן הייתי אף לפיטורים. חשובה הייתה השבת בעיני יותר מהכול.

לאחר כשלושה חודשי עבודה, נחתה לפתע מהלומה אדירה על החברה. באותה שעה ישוב הייתי מרוכז כולי מול המסך, פתאום אני שומע צעקת אימים. אחר מספר שניות הפכה הצעקה לצעקות וזעקות, מכיוון חדרי ההנהלה שבמפלס העליון בבית התוכנה. כמה מהעובדים רצו למעלה. לאחר דקות ספורות שוב צעקות, הפעם מפיהם של העובדים ששבו מחדרי ההנהלה. מביט אני לעברם, רואה אותם חיוורים ומבוהלים מישהו מתוכם הפריח זעקה לחלל: "די, די, אין עבודה, הפסיקו לעבוד".

התכנסנו לאולם האסיפות, מתוחים כקפיץ. את המתח חתך קולו של הסגן, מפיו הסתננו מלים ספורות: "פרץ משבר. ד"ר מרטין, מזמין התוכנה, יצא מדעתו". בקול מקוטע פרס את השתלשלות העניינים: "רעייתו של ד"ר מרטין מתה פתאום. בשברו הגדול החליט לחסל את עסקיו ולעבור להתגורר בבדידות אי-שם. מרטין העביר הודעה ברורה למזכירו להפסיק את ההשקעות, לשלם על ההפסדים ולסגור את המשרד".

הסגן שלף מכיסו מסמך ארוך, פתחו באיטיות, הכול דממו במתח: "במסמך החוזה שנחתם בינינו ישנו סעיף, שאם אחד הצדדים מבטל את העבודה עליו לשלם סכום מסוים, מלבד כיסוי חמישים אחוז מההוצאות. כמו כן חתמנו על סעיף האומר כי כל זכויות היוצרים שייכות לד"ר מרטין בלבד. זאת אומרת, שאסור לנו לעשות בתוכנה כל רווח מסחרי. אין טעם אפוא להמשיך את העבודה". הסגן סיים בכאב: "העובדים יקבלו משכורת מלאה על כל שעות העבודה, החברה תפצה בסכום מסוים, אך אין הכפלת או שילוש משכורות. בלאו-הכי עלול הנזק הזה להכות בחברה מכה אנושה. כל העבודות האחרות הוזנחו זמן כה רב, לעת-עתה אין כל הזמנות אחרות".

מרות מלענה היו הדקות הללו. ריחמתי על מר סמיט, כה נחמד הוא האדם הזה, הסובל עתה. העובדים הוכו בהלם, יצאנו בשתיקה מהאסיפה, למטה עוד ריצדו כל המסכים, שולחנות העבודה עוד בפעולה. המזכירה עברה בין העובדים והודיעה בשם מר סמיט על מספר ימי חופשה והפוגה. העובדים פנו ללכת הביתה. לצאת מכאן, ומהר.

בטרם יצאתי לעבר הרכב, קרא מישהו בשמי. הרמתי ראשי ופגשתי את ראשו של מר סמיט משתרבב מן החלון, קורא לי לעלות לחדרו. "אמור נא", עלה קולו חרישית מן המעמקים שנפל אליהם, "את השיחה על השבת הינך זוכר? מה אמרת אז בדיוק?". זכרתי, הו הו שזכרתי, אך לא רציתי לזרות מלח על הפצעים. השתמטתי מן החדר בתואנה שאיני זוכר, וכי מבולבל אנוכי לחלוטין עתה.

חזרנו אחר שבוע אל העבודה, בהיכנסנו אל בית התוכנה נדהמנו מול שלט ענק שנתלה על קיר הלובי, ממנו זרחו באותיות מאירות עיניים ארבע מלים: "מהיום המפעל סגור בשבת". "שמע", היה חברי המום, "גם מר סמיט יצא מדעתו". עניתי לאותו חבר: "הוא לא יצא ממנה, עכשיו הוא קיבל אותה. וחבל שקצת באיחור...".

מתוך הספר "נפלאותיו לבני אדם" סיפורי השגחה בני ימינו. (עמודים 107-113).