"חיי שרה" - קווים לדמותה של אימי הצדקת שרה ברכה בן פורת ז"ל

סיפורי מופת וקווים לדמותה של אימי, הצדקת שרה ברכה בן פורת ז"ל. הלכה לבית עולמה י"ב אלול תשע"א (11/10/2011). יהי רצון שנלמד מדרכיה, ויהיה זה לעילוי נשמתה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. (הרב מנשה בן פורת)

בס"ד

 אהבת תורה

"אהבת התורה" יקדה בליבה של אימי ז"ל. משחר ילדותינו היא חינכה אותנו לאהבת התורה. תכונה זו היא ירשה מאימהּ, אשר התורה הקדושה היתה אהבתה היחידה. כפי שהעידה על עצמה, שכבר בתקופת נעוריה, כשהיתה עוברת בשוק של תכשיטי זהב וכסף, לא היו מעניינים אותה כל התכשיטים הנוצצים שהזדקרו מחלונות הראווה, ורק משאלה אחת היא נשאה בליבה – לזכות בבן תלמיד חכם. כך גם אימי ז"ל אהבה את התורה ולומדיה בכל ליבה ובכל נפשה. ולכן זכתה לבנים תלמידי חכמים.

למה אמא בכתה?

עדיין חרוט היטב בזכרוני מעשה שהייתי עד לו, המעיד על גודל אהבת התורה של אימי ז"ל: לפני כ-17 שנה בערך, התארחה אימי ז"ל בביתי. באותו ביקור התקשר אחד האחים וסיפר כי הוא חש בליבו. לאחר מכן הלכנו יחד לקבל ברכה משכני הרב הצדיק בנימין זילבר זצ"ל. לאחר שאימי ז"ל נתיישבה מול הרב היא פרצה בבכי קורע לב. חשבתי, בודאי אמא תבקש ברכה לאח שחש בליבו, או אולי היא תבקש על אח אחר שלא זכה שנים רבות לפרי בטן, אך אימי ז"ל בקשה אחרת לגמרי היתה בפיה: "אני מבקשת ממך כבוד הרב! תתפלל על בני שיחיה שעזב את הלימוד בכולל, והלך לעבוד - שיחזור לספסל הלימודים!". מדהים! למרות שבנה התעסק במקצוע קודש, והיה מקפיד על קלה כבחמורה,  שאיפתה הטהורה היתה שכל בניה ילמדו אך ורק תורה בלבד.

קבלת יסורים באהבה

אמי ז"ל סבלה רבות במשך חייה: כבר בגיל 9 עברה ניתוח בבטנה. בנה הבכור נפטר בהיותו בגיל 5. כל חייה סבלה מחולי מעיים, ולעיתים קרובות נצרכה להתפנות באופן פתאומי ומיד, הדבר גרם לה אי נעימויות רבות. בגיל 29 עברה ניתוח "אולקוס" וכרתו לה חצי מהקיבה. לכן היא היתה חייבת לאכול מעט והרבה פעמים ביום, ותמיד החזיקה פרוסת לחם בתיק, כדי שתהיה מצויה לה לעת הצורך. לא נוכל לפרט את כל מחלותיה של אמא ז"ל, מאחר ולא היה אבר בגופה שלא חלתה בו, ואת המחלות שפקדוה לא תוכלו לספור באצבעות ידיכם בלבד. כל זאת מלבד הצער הרב שסבלה עקב המאורעות הקשים שאירעו לבניה שיחיו. מעולם לא שמענו מפיה תרעומת או תלונה ח"ו על צרותיה הרבות. היא קיבלה את סיבלה בדומייה ובאהבה, מתוך אמונה שלימה וחזקה שהכל משמיים, בדין וביושר, לכפרת עוונות או סיבה אחרת. ומתוך אמונה שלימה שה' שולח ייסורים רק למי שהוא אוהב אותו ורוצה בטובתו, וכמו שכתוב: "את אשר יאהב השם יוכיח, וכאב את בן ירצה". 

גם זה יעבור

פעם אחת, אבי שיחיה הקריא סיפור לאמי ז"ל מתוך הספר "מעם לועז", שפעם אחת היה מלך שסבל סבל רב, ובכל זאת הוא שרד את ייסוריו וקיבלם בשמחה. שאלוהו: "כיצד אתה מסוגל לעבור את כל הייסורים האלה?", השיב להם המלך: "יש לי טבעת, שחרטתי עליה אותיות ג', ז', י', שזה ראשי תיבות "גם זה יעבור", ובכל פעם שתוקפים אותי ייסורי אני מסתכל בטבעת ונרגע". כששמעה אמי ז"ל סיפור זה, היא יישמה זאת הלכה למעשה. היא ניגשה לצורף וחרטה על הטבעת שלה ג', ז', י'. להתחזק ולהתעודד באמונה בישועת ה' ש"גם זה יעבור". (לפניכם התמונה של הטבעת).

לב רחום וחנון

אמי ז"ל היתה בעלת חסד באופן מעורר השתאות. על אף סבלה הרב, כל מעייניה היו נתונים להיטיב לזולת, ולא חשבה רק על עצמה בלבד. תכונה זו היא ירשה מאביה, חג'י אפרים טוטיאן זצ"ל, אשר היתה בו מידת "אהבת חסד" בצורה בלתי רגילה. כפי שידוע ומפורסם בקרב יוצאי העיר יזד שבאיראן.

נשים קשות יום שצרות חייהן העיקו על ליבן, מצאו אוזן קשבת אצל אימי ז"ל. נכנסו אליה מדוכאות ויצאו שמחות, כמ"ש "דאגה בלב איש ישיחנה". ומסבירה הגמרא, "אדם שיש דאגה בליבו – ישיח את צערו לאחר, וירווח לו". אמנם כתבו המפרשים, שזה בתנאי שהמאזין איכפת לו וכואב את צער המספר. ואכן אימי היתה מצטערת מאד בצרת הזולת כאילו היתה זו הצרה שלה. לאחר שאמי ז"ל היתה שומעת את צרת הזולת, היתה פועלת בכל כוחה לעזור לו. אם באיסוף כסף ומצרכים לנזקק, אם במתן עצה, או בלקיחתו לרב שיתפלל עליו.

עד כדי כך היה ליבה רחום וחנון, שכאשר היתה שומעת ממקלט הרדיו  על איזה חייל יהודי שנהרג, היא היתה בוכה ושרויה בעצב כל אותו היום. בימי מלחמת "שלום הגליל" שלצערנו הרב נהרגו חללים רבים מחיילינו היקרים, לא היה לה לא יום ולא לילה, מרוב כאב וצער על דם ישראל שנשפך כמים. הדברים הגיעו לידי כך שכבר הוצרכנו לסגור את מקלט הרדיו.

גומלת חסדים

כשהיתה אימי ז"ל מבחינה באדם גלמוד ובודד הזקוק לדבר מאכל ומשקה, היא היתה דואגת לשלוח לו מנה יפה לכבוד שבת. לדוגמא, בבנין שלנו התגוררה אישה גלמודה ללא משפחה, אימי ז"ל לא היתה מרשה לקדש על היין בשבת קודש, עד שיעבירו מנת אוכל לאשה גלמודה זו. כמו כן, בכל יום שישי היתה שולחת מנה יפה ומכובדת לאישה אלמנה שהיתה גרה בשכונתנו. היא היתה מכבסת ביד בכל ערב שבת את הטלית של אדם גלמוד שגר בסמוך אלינו.

לא היה שייך שאדם יכנס לבתינו ולא יאכל וישתה, לרבות אנשי מקצוע שבאו לבתינו. פעם אחת הגיע פועל ערבי להחליף את בלוני הגז הריקים, אמי ז"ל היתה שוכבת תשושה במיטתה, וביקשה מאחי שיחיה שיגיש לפועל כוס מים. אחי סירב, בטענה שאינו בן ברית ואין צורך לדאוג לו. אמי ז"ל מאד כעסה, מחתה בתוקף ואמרה לאחי: "אם אתה לא תביא לו את הכוס המים, אקום ממיטתי ואגיש לו זאת".

"יהודים, בואו לעזור!"

באחת השבתות שכב אחד מבני המשפחה בביה"ח הדסה הר הצופים, ומצבו היה קשה ביותר. אימי ז"ל נשארה בביה"ח סמוך למיטתו כדי להשגיח עליו. דודי היקר (אח אימי) הגיע לבקרה ביום שבת בבוקר, והנה הוא רואה לתדהמתו את אימי ז"ל עומדת בפתח ביה"ח, פורשת את ידיה כלפי מעלה, בוכה וצועקת בקול רם: "יהודים, רחמנים בני רחמנים! בואו ותעזרו!" דודי חשש שמא קרה דבר לבן המשפחה הנ"ל. מה רבה היתה תדהמתו כאשר ניגש לאמי ז"ל, והיא סיפרה לו, שהעזרה שהיא מבקשת זה עבור איזה אדם אשכנזי שלא הכירה שמתה לו אימו, והוא חושש שינתחו את אימו, והוא בוכה, וצריך לעזור לו. מדהים ביותר! באותם רגעים שבן משפחתה הקרוב היה נתון בסכנת נפשות, עדיין היא דאגה לאדם זר שסבל, וביישה את עצמה כדי לעזור לו.

הדוגמא האישית

אימי ז"ל היתה אשה תמימה ופשוטה, וזכתה שכל יוצאי חלציה שומרי תורה ומצוות, עם יראת שמיים טהורה. בניגוד לרבים וטובים שלא זכו לכך, למרות השכלתם הרחבה בתורה. בוודאי תרצו לדעת מהו המתכון הסודי לזכות לבנים צדיקים שהיה בידה? התשובה, ה"דוגמא האישית" של ההורים היא המשפיעה העיקרית על נפש הבנים, הרבה יותר מכל דברי המוסר שאומרים ההורים לבניהם, שאין לזלזל בחשיבותם. במילים אחרות, רק כאשר החינוך מגיע ממקום אמיתי, שההורה באמת איכפת לו עניני התורה והיראת שמיים, רק חינוך כזה משפיע על לב החניך. ואילו, כאשר החינוך מגיע ממקום מזויף, והינו רק מהשפה ולחוץ (כך מקובל לחנך, או כך החברה דורשת, וכדומה) – אין השפעה לחינוך שכזה. בקיצור, קודם אדם צריך לחנך את עצמו, ורק אח"כ יצליח בחינוך בניו.

לאימי ז"ל היתה יר"ש טהורה ואמיתית. אימי היתה יכולה להתעלף ולהיות חולה מרוב כאב על עבירה שנעשתה. ומאידך, היתה לה ערך רב, ושמחה אמיתית מכל מצווה, ברכה, עניית אמן, וכו' וכו'. אין ספק שחינוך כזה אשר נבע ממקור טהור ואמיתי, השפיע ופעל על נפשות בניה ובנותיה שיחיו. (מלבד העובדה הפשוטה, שהכניסה את כל בניה ובנותיה, למוסדות השייכים לאנשים החרדים לדבר ה'. שבלעדי זה, אין שום ערך לכל החינוך שמקבלים מהבית, כידוע).