משפחה וזוגיות נכונה: המדריך שאשתי/בעלי י/תחפוץ לעשות את רצוני

כשהיא הגיעה אמרתי לה: "את מנסה לחנך אותו – וזה לא ילך. אין חינוך מבוגרים! את אומרת לו 'למה לא הנחת תפילין?' הוא שונא את התפילין. גבר לא מקבל שאישה מחנכת אותו! זה לא ילך, אבוד לך! תעזבי אותו.

הגאון מוילנא כותב, כי יש הבדל יסודי בין מלך למושל. "מושל" – מושל בכח. "מלך" – מולך מרצון. זאת אומרת: איך אני מושל עליך? יש לי שוט ביד, אני חזק, אתה מפחד מהשוט שבידי. עוצמתי – תלויה בחולשה שלך, ככל שאתה חלש יותר אני חזק יותר. לעומת זאת "מלך" מולך מרצון. מלכות זו אצילות פנימית. ואדם שיש בו את האצילות המלכותית הזו, כל העומד בקרבתו מעוניין להמליכו עליו.

בית יהודי הוא בית מלכות, לא בית שלטון. אתה יכול לשלוט על אשתך, לדרוש ממנה כל מיני דברים, והיא תעשה את זה, אבל כיון שתעשה זאת מתוך פחד, לא מתוך הערכה ולא משום שאתה שווה את זה, אם יום אחד היא תתפוס כח, תצבור אומץ רב, אתה גמור!... כך לא צריך להיראות בית – זו לא דרך חיים. יש להגיע למצב שאשתי תחפוץ לעשות את רצוני. אם אקרין אישיות, היא תחפוץ לעשות מה שאני רוצה. אדם המקרין אישיות כמלך, אתה לא יכול לעמוד מול הפיתוי שבאישיותו.

לפניכם סיפור שאני מתרגש ממנו כל פעם מחדש. לפני זמן רב הגיעו אלי זוג חילונים צעירים העומדים לפני חתונה והם מתלבטים. האישה אומרת: "החלטתי שאינני מוכנה להקים בית חילוני, אני רואה את הבתים שמסביבי – זה לא בית, זו לא אהבה, הכל בלוף! אני מוכנה להשקיע בנושא הדתי כדי להקים בית ערכי. אך הוא לא מוכן, טוב לו בחילוניות, אלא שהוא הלך לקראתי (לדעתי הוא הלך לקראתה מאד יפה!), הוא קיבל על עצמו שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילין ושלוש תפילות ביום". הם באו לשמוע אם אפשר להקים בית כזה? האם המציאות הזו לא תהיה בסיס לחיכוכים תמידיים?

ישבתי אתם והסברתי להם איך אפשר להקים בית בצורה כזו, בלי שהוא יתרופף ויפגע – להיפך זה יכול להיות בית אתגרי. לאחר כמה חודשים הם הגיעו שוב כשהם נשואים, והיא מתלוננת ובוכה: "יש נסיגה! הוא אינו עומד בהבטחותיו, לא זה מה שרציתי וציפיתי, לא מעוניינת בבית כזה!". הזמנתי אותו למחר, והזמנתי אותה למחרתיים. כשהיא הגיעה אמרתי לה: "את מנסה לחנך אותו – וזה לא ילך. אין חינוך מבוגרים! את אומרת לו 'למה לא הנחת תפילין?' הוא שונא את התפילין. גבר לא מקבל שאישה מחנכת אותו! זה לא ילך, אבוד לך! תעזבי אותו. מה שירצה יקיים ומה שלא ירצה לא יקיים, ואל תעירי לו אף לא הערה אחת! ושתדעי, פרצופים הם גם הערות! אם הוא רוצה לנסוע בשבת, חייכי אליו, תגידי לו "בָּיי בָּיי!". (כשייצא תמלאי את הכרית דמעות). וכאשר יחזור חייכי אליו, 'מה נשמע? אולי כוס קפה? האם נהנת?' תני לו להרגיש עם זה בנוח. אבל! מהיום הוא יראה במקביל כי כל יום שאת מתקדמת ביהדות את נהיית טובה יותר! נחמדה יותר, נעימה ואכפתית, ויותר נאצלת. כאשר הוא יראה כך, הוא פשוט ימשך אחרייך כמו חבל אחרי הדלי. זה לא תהליך של חודש חודשיים, זמן ממושך. אבל אם יש לך סבלנות, בעבודת נמלים – זה יגיע!

זמן רב חלף. ראש חודש אב תשס"ב דופקים אצלי בדלת. נכנסים זוג. "שלום, הרב זוכר אותנו?". "לא!". ובכן, זהו הזוג המדובר. הוא עם זקן, מגבעת וחליפה, לומד חצי יום בכולל. והוא אמר ביטוי קצר על פי סגנונו: "לא יכולתי לעמוד בפיתוי של הנאצלות שלה". והוסיף וסיפר "מאז שאני בדרך היהדות, היו לנו כבר כמה שיחות, על כל הדרך הזאת שהלכנו אני ואשתי. ותמיד כאשר דברנו, היה לאשתי איזה מחסום פסיכולוגי, הרגשתי שמשהו מעיק לה ושאינה מספרת הכל, לא ידעתי מה? לפני כמה ימים נפרץ המחסום, והיא אמרה: "דע לך שכל התהליך הזה, לא ממני, זו הדרכה של הרב", אמרתי לה: "אם כך! אנו ניסע יחד לרב כדי להראות לו מה יוצא כשמקבלים הדרכה תורנית". באנו להגיד "תודה רבה".

מתוך הספר "זכו" סיפורי זוגות בסערות החיים, להרב נחום דיאמנט שליט"א.  ב"ב, שבט תשסט. באדיבות המחבר.