בס"ד

בהוראה המלמדת את סימני בעלי החיים המותרים ליהודי באכילה, אומרת התורה[1]: "וְכָל בְּהֵמָה, מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ". כלומר, רק בהמה שפרסותיה שסועות מקצה לקצה, והיא גם מעלה גרה, מוגדרת כבעל חיים טהור ומותרת באכילה.

סימנים לבעלי החיים הטהורים בתורה שבעל פה

והנה, בנוסף לסימני הטהרה הבסיסיים הללו המופיעים בתורה שבכתב, קיבלנו בתורה שבעל פה סימני עזר נוספים לזיהוי מעלי הגרה ומפריסי הפרסה, במקרים בהם מתעורר קושי כלשהו בבירור כשרותו של בעל חיים מסויים.

אחד מסימני העזר הוא: היעדר שיניים בלסתם העליונה של כל בעלי החיים המעלים גרה ומפריסים פרסה. וכלשון התלמוד[2]: "כל בהמה שאין לה שיניים למעלה – בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה". ובמילים שונות: בעל חיים בלתי מוכר שנמצא קטוע פרסות, אשר לסתו העליונה אינה מצמיחה שיניים, אין צורך לבודקו אם מעלה גרה הוא ואם פרסותיו היו שסועות, שהרי הוא בודאי מעלה גרה ומפריס פרסה.

סימן היכר נוסף לבעלי החיים הטהורים, הוא קיומם של קרניים על ראשם [וממילא גם טלפיים ברגליהם, כמבואר להלן]. וכלשון התלמוד[3]: "אלו הן סימני חיה שחלבה [=שהחלב שלה] מותר: כל שיש לה קרניים וטלפיים". המשנה[4]מוסיפה ומציינת כלל: "כל שיש לו קרניים, יש לו טלפיים. ויש שיש לו טלפיים ואין לו קרניים". וביאר רש"י, "כל שיש לו קרניים יש לו טלפיים. פרסותיו סדוקות. שאין קרניים [מעל הראש] אלא לבהמה ולחיה טהורה". לעומת זאת, יש בעל חיים שיש לו טלפיים ואין לו קרניים, כגון החזיר.

עוד קיבלנו בתורה שבעל פה, כי ישנה תכונה ביוכימית הקיימת רק בחלבם של בעלי החיים הטהורים המעלים גרה ומפריסים פרסה. הנה לשון התלמוד[5]: "חלב טהור – עומד [מתקשה ונעשה גבינה]. חלב טמא – אינו עומד". במילים אלו חשפה התורה בפנינו חוק טבע, האמור להיות תקף בכל בעלי החיים שבעולם: רק מחלבו של בעל חיים המעלה גרה ומפריס פרסה ניתן לייצר גבינה באופן טבעי. אבל חלבו של בעל חיים החסר אפילו אחד מסימני הטהרה. כלומר, שאינו מעלה גרה או שאינו מפריס פרסה, אינו מתגבן!

מבחן זה כה ברור וחד משמעי בהלכה היהודית, עד שכל גבינה הייתה צריכה להיות מותרת באכילה –גם אם גויים גיבנוה– מבלי לבדוק מאיזה חלב נעשתה (!). שהרי אם גבינה לפנינו, בודאי שמחלב בהמה טהורה היא עשויה. ורק מסיבה אחרת אסור גבינת הגויים באכילה, כמבואר במשנה[6]: "מפני מה אסרו גבינות הגויים? מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה, [כלומר, מפני שהגויים מקשים את החלב לעשותו גבינה בחומרים הנלקחים מקיבת נבלה האסורה באכילה. ונמצא שבגבינה מעורב דבר איסור]".

כשרותה של הג'ירפה

הלכה זו הכתובה בתלמוד מזה דורות רבים, לא הועמדה במבחן מעשי כה גדול, כמו זה שנערך בשנת 2008 על ידי קבוצת חוקרים בחלבה של הג'ירפה.

המחשבה לבדוק את יכולת הגיבון של חלב הג'ירפה עלתה בדעת החוקרים, מאחר ובסוף רשימת בעלי החיים הטהורים שבתורה מופיע בעל חיים בשם: "זמר". וכלשון הפסוק[7]: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים, וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל, וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ, וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ, וָזָמֶר". זיהויו הקדום ביותר של הזמר מופיע בתרגום השבעים (תרגום התורה ליוונית שנעשה לפי דרישתו של תלמי המלך, על ידי שבעים ושניים מחכמי ישראל, לקראת סוף המאה השנייה לפנה"ס), שם תורגם הזמר למילים kamelo-Pardalis. כלומר, גמל-נמרי. הגדרה זו מזוהה עם הג'ירף. 'גמל' על שם גובהו הרם, והחטוטרת שבין גבו לבין צווארו בדומה לחטוטרת שעל גב מגמל, 'נמרי' על שם כתמי הצבע שעל עורו הדומים לכתמי הצבע שעל עור הנמר. גם רבנו סעדיה גאון שחי לפני למעלה מאלף שנה כותב בתרגומו לתורה[8] כי הזמר הוא 'אלז'ראפה'. היינו: הג'ירפה. וכן פירשו עוד רבים[9].

במרוצת הדורות נידונה לא פעם שאלה מעניינת זו בדבר כשרותו של הג'ירף. היו שראו בקרני הג'ירף, אותן 2-5 בליטות גרמיות מכוסות בעור שעל ראש הג'ירף, כסימן היכר נוסף לכשרותה של חיה זו, מלבד היותה נראית לכאורה מעלת גרה ומפריסה פרסה. אולם משום היותה חיית בר שאינה מצויה בסביבת בני אדם ומסוכנת למתקרבים אליה, לא נערך בדורות הקודמים, על פי הידוע, מחקר יסודי בעניינה.

המחקרים הראשונים בשנות 2002-3

רק בשנת 2002 נקרתה לראשונה ההזדמנות לחוקרים המתעניינים בכך, לבחון באופן יסודי את המבנה האנטומי של הג'ירף, כדי לברר את סימני הטהרה ההלכתיים. וכך החלה ראשיתו של מחקר מיוחד אשר הגיע לשיאו בשנת 2008[10].

ב-24  בינואר 2002 הפילה ג'ירפה מתת-מין מאסאי (Giraffa camelopardalis tippelskirchi) שחיה במרכז הזואולוגי רמת-גן (הספארי) את עוברה, ולחוקרים ניתנה האפשרות לנתח את הנפל ולפצח את החידה. המחקר אורגן על-ידי פרופ' זהר עמר, ומלבד צוות המחקר נטלו בו חלק גם הזואולוגית של הספארי ד"ר אמליה טרקל, וטרינר הספארי ד"ר יגאל הורביץ, הוטרינר ד"ר דני זיבוטפסקי, ועוד.

הנפל היה זכר במשקל 29 ק"ג. הריון תקין ממוצע של ג'ירף מתמשך 420-465 יום, ומשקלו של וולד הנולד באופן נורמאלי הוא כ-50 ק"ג. לפי הערכת הוטרינריים יציאתו של הנפל הייתה מוקדמת בכ-60 יום ממועד הלידה. למרות זאת, רוב איבריו החיצוניים והפנימיים היו בדרגת התפתחות מושלמת.

מחקר נוסף נערך ב-18 באפריל 2003, והפעם באמצעות ניתוח שבוצע בגופה של ג'ירפה נקבה בוגרת שגובהה כחמישה וחצי מטר, אשר מתה מחמת מחלה. תוצאות שני המחקים היו זהות.

ראשית, בדקו החוקרים את הלסת, על פי הכלל המובא בתלמוד (הנ"ל): "כל בהמה שאין לה שיניים למעלה – בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה". אצל הגי'רף לא קיימות שיניים בלסת העליונה, אלא רק בתחתונה. לאור זאת, לפי הכלל התלמודי על הג'ירף להיות גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה.

בשלב הבא בדקו החוקרים את אחד הסימנים המפורשים בתורה: "מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת". התברר כי שתי אצבעות הרגל של הג'ירף מופרדות לחלוטין, מבפנים ומבחוץ, ככל בעלי החיים הטהורים. הדבר נבדק על ידי חיתוך העור והפרדתו עד לשורש חיבור אצבעות הרגל.

כעת עברו החוקרים לבדיקת מבנה רקמות הג'ירף בחלקו האחורי של הג'ירף, באזורים המכונים במינוח מודרני "כנף העוקץ וירכה". וזאת כדי לבחון את סימן הטהרה המוזכר בתלמוד כסימן עזר נוסף לבירור הגדרתו ההלכתית של בעל חיים שאין אפשרות לברר את טהרתו לפי הסימנים האחרים: "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום [חתוך] ופרסותיה חתוכות – בודק בבשרה. אם מהלך שתי וערב, בידוע שהיא טהורה ואם לאו, בידוע שהיא טמאה. ובלבד שיכיר ערוד... והיכא [והיכן] בודק? אמר אביי, ואיתימא רב חסדא: בכנפי העוקץ"[11].

בבדיקה שנערכה ב"כנף העוקץ", הבחינו החוקרים בבירור בהצטלבות של סיבי בשר בצורת שתי וערב. יצויין כי בבשר סוס, למשל, סיבי רקמות הבשר הללו נמצאים בכיוון אחד.

הג'ירפה מעלת גרה

ועתה נגשו החוקרים לבדיקת מערכת העיכול של הג'ירף כדי לברר בוודאות אם אמנם מעלה גרה הוא. להבנת תהליך "העלאת הגרה" המצוי בדרך כלל, נקדים תחילה הסבר קצר:

כמעט אצל כל מעלי הגרה המובהקים ניתן להבחין בקיבה המחולקת לארבעה מדורים:

      א. כרס (Rumen).
ב. בית כוסות (Reticulum), שחלקו הפנימי של דופנו בנוי תאים תאים בצורה מרושתת כעין כוורת דבורים.
ג. קיבת העלעלים (Ormasum), שבדפנותיה הפנימיים נראים קפלים מרובים, מעין דפי ספר.
ד. הקיבה האמיתית (קיבת המיצים = Abomasum).

המזון הנטחן בפה עובר דרך הושט לכרס, ומשם לבית הכוסות. בשני מדורים אלה מתסיסים מיקרו-אורגניזמים רבים את המזון הצמחי, ומפרקים את התאית. משם עולה המזון המפורק חלקית בחזרה אל הפה, מתערבב במיצי העיכול המופרשים מבלוטות הרוק שבפה, ונלעס היטב לאחר שהמזון נשחק בפה עד דק, הוא נבלע שוב ומועבר דרך הושט לקיבת העלעלים. משם הוא מועבר לקיבה האמיתית, ובה נשלם תהליך העיכול בעזרת מיצים המופרשים ממנה. רק מקיבה זו עובר המזון למעיים. (אצל כמה ממעלי הגרה ניתן למצוא רק שלושה מדורים, כמו אצל משפחת האיילוניים (Tragulidae) והגמל, שאצלם חסרה קיבת העלעלים. למרות זאת, התורה מזכירה את הגמל כמעלה גרה, כשם שהארנבת מוזכרת כמעלת גרה על אף היותה מעלת גרה באופן שונה לחלוטין, אלא שהם אסורים באכילה לפחות משום שאינם מפריסים פרסה).

ניתוח הג'ירף העלה שקיימים בו ארבעה מדורים בקיבה, בעלי מבנה קלאסי, כמו של בקר. ארבעת המדורים שנמצאו הם: הכרס, בית הכוסות, קיבת העלעלים, והקיבה האמיתית (קיבת המיצים). והיא מעלה גרה לפי הגדרתה המלאה והמושלמת, ככל מעלי הגרה הטהורים. התברר אפוא, שכל סימני הטהרה ההלכתיים, קיימים בגוף הג'ירף.

המאמר והתמונות מתוך הספר "המהפך2" להרב זמיר כהן שליט"א, באדיבות המחבר. המקורות המלאות למאמר מובאות בספר עמודים 102-103. ובעמוד 97, הובאו הדעות השונות לגבי אכילת בשר הג'ירפה להלכה ולמעשה.

ניתן להשיג את הספר בערוץ "הידברות" (אפיק 97 ב-Yes וב-Hot) בטלפון 073-2221250, או כאן ב"אתר הידברות".