פרשיות ויקהל-פקודי: חתימת האומן לא התנוססה על המשכן

הרבה פעמים אנחנו עושים דברים טובים: תורמים לחברה, עוזרים לזולת, מקיימים מצוות, וכדומה. האם אנחנו טובים באמת? האם יש בנו רצון אמיתי לתת – או שכל מה שאנחנו עושים זה רק כי אנו רוצים קרדיט?... נשאיר את השאלה הזו פתוחה, בתור לקח לחיים מפרשת השבוע.

הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.M.W. , בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש. עובד סוציאלי במקצועו, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (לח, כב)

פרשות ויקהל ופקודי עוסקות בתיאור בניית המשכן ע"י הבנאי הדגול, בצלאל. [שעל שמו, אגב, נקראת האקדמיה לאמנות "בצלאל"]. עשרות פעמים לאורך הפרשה אומרת התורה, ושוב חוזרת ואומרת, שבצלאל עשה "כאשר ציוה ה' את משה". כך ממש על כל פרט ופרט, שוב ושוב אומרת התורה: "כאשר ציוה ה' את משה".

והדבר תמוה. מה, אנחנו קשי-למידה?! למה צריך לומר לנו כל כך הרבה פעמים, שֶמה שבצלאל עשה, זה מה שציוה האלוקים את משה לעשות?

* * *

אנו רואים בחיינו המוני יצירות אמנותיות. בכל הצורות: תמונות, פסלים, עיצובים, ומה לא... האמנות נותנת את חותמה בכל שטח בחיים. כמעט ואין יצירה הדומה לחברתה.

אבל יש דבר שחוזר על עצמו בכל יצירה.

החתימה!

בקצה כל תמונה ישנה חתימה. ראיתם אי פעם יצירת אמנות ללא שלט קטן ובו שם היוצר? – לא! למה? כי לכל אמן יש צורך לחתום את שמו בשולי יצירתו. הוא מוצא את עצמו בתוך האמנות, היא חלק מנשמתו. וחוץ מזה, צריך קצת כבוד בחיים, לא?... אם לא יידעו מי עשה את יצירת האמנות, איך האמן יקבל את הכבוד הראוי לו?... ואיך ידעו למי לפנות להבא?...

לא רק אמנים נגועים בנקודה זו. כל אחד שעשה משהו, חייב שכ-ו-ל-ם ידעו שהוא אבי העניין. ליד כל אתר בניה, מתנוסס שלט ענק ועליו כתוב: "הפרוייקט מתבצע ע"י... יזמות – פלוני, חשמל – אלמוני, מזגנים – חברה זו וזו, וכן הלאה". על כל בנין ציבורי ישנו שלט המודיע מיהו התורם, ולפעמים כתוב גם לזכר מי נתרם הסכום. – אין טעם להאריך בדוגמאות.

הכלל העולה: כולם צריכים כבוד.

* * *

בפרשת ויקהל כתוב: "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה... וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ".

כלומר, בצלאל לא היה רק אמן-על לכשעצמו, אלא גם היה המרצה הראשי ב"אקדמיה לאמנות" של עשיית המשכן, והוא לימד את כל העושים במלאכה איך ליצור את כל הכלים והדברים.

יש כאן עוצמה אדירה.

הרי אנחנו מכירים את הפתגם של חז"ל: "כל אומן שונא את בני אומנותו". זו מציאות: כל מומחה מעדיף להיות היחיד בתחומו. אין מצב שחברה תגלה סודות מקצועיים. הרבה אנשים יושבים בכלא רק כי גרמו נזק לחברות מסחריות על ידי שמסרו את הסודות המקצועיים לחברה המתחרה.

ולעומת זאת: בצלאל, לא מספיק שלא לקח לעצמו את כל הקרדיט ואף נתן לאחרים לעבוד עמו במשותף. אלא הוא גם לימד אנשים את כל "סודותיו המקצועיים"! – "ולהורות נתן בליבו"!!! הרי זו גבורת נפש אדירה!

והשאלה היא: מהיכן נבעה גבורה כבירה זו?

* * *

הסוד טמון כאן – "כאשר ציוה ה' את משה".

לא מדובר כאן באיש פשוט, אלא באדם נעלה עד מאד. אדם שידע לא להתגאות ביכולותיו המדהימות. הוא הכיר בכך שהתבונה בה ניחן, לא באה אליו במקרה, אלא האלוקים נתן לו אותה משמים, ורק כדי שבעזרתה הוא יבנה את המשכן.

לכן התנהג בצלאל בענווה גדולה כזאת, ולימד לכל המעוניין את ידיעותיו באמנות.

לכן התורה חוזרת ומדגישה בכל עשייה ועשייה של בצלאל: "כאשר ציוה ה' את משה". בצלאל לא חתם את שמו בשולי שום יצירה במשכן! הוא עבד, יצר ולימד –  רק מתוך הכרה שכעת הוא בתוך תכנית כוללת שנועדה לבניית המשכן. במסגרת התכנית הזו הוא קיבל כשרונות, ומוטל עליו גם ללמד אותם לאחרים. לא הייתה לו שום מטרה של כבוד לעצמו. מטרה אחת הייתה לו: לקיים את ציווי ה'.

התורה רואה לנכון לציין זאת לשבח, שבכל פרט ופרט נעשתה המלאכה מתוך ההכרה "כאשר ציוה ה' את משה".

* * *

וכעת, נתבונן בעצמנו.

הרבה פעמים אנחנו עושים דברים טובים: תורמים לחברה, עוזרים לזולת, מקיימים מצוות, וכדומה.

האם אנחנו טובים באמת? האם יש בנו רצון אמיתי לתת – או שכל מה שאנחנו עושים זה רק כי אנו רוצים קרדיט?...

נשאיר את השאלה הזו פתוחה, בתור לקח לחיים מפרשת השבוע.

* * *