"סוד השבת" להרב זמיר כהן: השבת ובין אדם לחבירו (פרק שני)

הנותן צדקה ונזהר בכל הקשור ל"בין אדם לחברו", אך אינו שומר שבת. כיצד התייחסות התורה כלפיו?

שאלה: "אני מאמין באלוקים, מכבד כל אדם, נזהר בממון הזולת, משתדל לעזור כמיטב יכולתי לכל אדם הזקוק לעזרה, מפריש מכספי לעניים ולבית-הכנסת, ומכל ידידי מכרי אני שומע רק תודות ושבחים ללא שום תלונה. אם אינני שומר שבת, האם הדבר כה חמור אצל האלוקים?"

*

תשובה: בבואנו למדוד את רמת החומרה אשר החוק מייחס לכל עבירה, אחד הקריטריונים הברורים יהיה כמובן מדת חומרת העונש אשר הוטל על ידי המחוקק על עובר עבירה זו.

אף אנו, בבואנו למדוד את רמת החומרה אשר האלוקים מייחס לכל עבירה, אחד הקריטריונים הברורים למדידה זו הוא: מדת חומרת העונש אשר נקבע על ידו לכל עבירה.

והנה, בהתייחסו לגונב ממון חברו אומר האלוקים (שמות כא, לז. כב, ג): "כי יגנוב איש וכו' שנים ישלם". (כלומר, הוא לא חס על טרחת ויגיעת חברו להשיג ממון, ישלם נא לו כפול מהסכום שגנב. וכך, א. יפוצה חברו על הצער שהצטער בהיוודע לו דבר גניבת סכום זה. ב. יתחנך הגנב לאחר שיקבל את התחושה הקשה שבהפסד ממון בסכום שנטל). ואילו על מחלל השבת הוא אומר (שמות לא, יד): "ושמרתם את השבת... מחלליה מות יומת".

והדבר כמובן דורש הסבר. האם מחלל השבת גרוע בעיני האלוקים יותר מגנב??

*

אולם כדי להבין את הדברים עלינו להעמיק מעט ולהבין את מהות השבת. מדוע הצטווינו עליה, ומהו המסר הטמון בשמירתה.

***

הבה נאזין לדברים הבאים:

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים מלאכתו אשר עשה, וישבות מכל מלאכתו אשר עשה.

ויברך אלוהים את היום השביעי, ויקדש אותו ("קדוש" פירושו פרוש ונבדל. ואף כאן רומם את מהות ומעלת היום השביעי וממילא הבדיל והפריש אותו משאר ששת[1]ימי המעשה) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא וכו'. (בראשית ב, א-ג)

ועוד נאמר (בהמשך הפסוקים הנ"ל העוסקים במחלל השבת):

"ושמרו בני ישראל את השבת וכו' ברית עולם(!) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". (שמות לא, טז-יח)

כלומר, מיד לאחר שסיים את מלאכת הבריאה, קבע בורא היקום את היום השביעי בשבוע כיום שונה ונבדל במהותו משאר ששת ימי המעשה. והוסיף עוד כי לאור זאת הרי הוא רואה במי ששובת ממלאכה ביום זה אשר בו הוא שבת ממלאכת הבריאה, כמי שמכריז כי מכיר הוא בעובדה שהעולם נברא על ידי האלוקים ולא נעשה מאליו. ואילו במחלל השבת הוא רואה כמי שמכריז באמצעות מעשיו כי כופר הוא באלוקים!! שהרי האלוקים הכריז על השביתה ממלאכה ביום זה כאות להכרה במעשה הבריאה והנה זה עושה מלאכה …!!

ומכיון שתכלית בריאת האדם והעולם החומרי היא העמידה באתגרי העולם לפי הוראות הבורא (לשם קבלת השכר והעונג הנצחיים בזכות ולא בחסד כצדקה. ראה על כך בהרחבה בסוף החוברת "לקט נבואות" מסדרת "תורה מן השמים".) הרי נמצא שהמכריז במעשיו על כפירתו באלוקים איבד את תכלית חייו[2]!…

[1]ראוי לציין כאן כי לפי פנימיות התורה המספר שש מסמל כל דבר חומרי. ואכן, לכל דבר חומרי ששה צדדים. מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה ומטה. ונמצא שהמספר המרומם מהחומר הוא שבע. משום כך השמיטה - בשנה השביעית, היובל - לאחר שבע שמיטות (7x 7), ימי חג הסוכות וחג הפסח - שבעה, ספירת העומר - שבעה שבועות (7x 7), ששת אלפי שנים הוקצבו לעולם החומרי, לאחר ששת ימי בריאת החומר חל יום השבת ביום השביעי, וכו'. כמובן שיש להאריך ולהרחיב בכל נושא מנושאים אלה, אך העקרון ברור. [על ששת אלפי שנות העולם ניתן לקרוא בהרחבת-מה בסוף החוברת "לקט נבואות" מסדרת "תורה מן השמים"].

[2] אגב אזכור חומרת עונש המחלל את שבת. לאחרונה שאלני נהג מונית בעל חזות שאינה דתית, במילים אלה לערך: "אני יהודי מאמין. ואני יודע שהתורה שלנו כל כך נפלאה, דרכיה דרכי נועם, והיא מחנכת למוסר, מצפון ומידות טובות וישרות. איך יתכן אם-כן שיש בה גזר דין מוות על מחלל השבת? הרי הוא לא רצח!" הבנתי ללבו, והשיבותיו תשובה פשוטה: "כיהודי מאמין, בודאי יודע אתה שכל אדם הנפטר מן העולם אינו חדל להתקיים, אלא בסך הכל פושט את הלבוש החומרי, אותו לבוש שארוג מבשר ועצמות, ומשאיר אותו כאן בעולם הזה. ואילו החלק הפנימי הרוחני שהוא בעצם ה"אני" האמיתי של אותו אדם, ממשיך להתקיים ולחיות חיי נצח (וכמו שנאמר בספר קהלת (יב, ז): "…וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה") כאשר מצבו בחיי נצח מושפע מרמת האיכות של אותן כמה עשרות שנים בודדות(!) אשר חי בעולם הזה בהתאם לספר הוראות בורא העולם. שמר את מצוות תורת-ה' כראוי, הרי זכה להזדכך ולהאיר את עצמו האמיתי-רוחני, ולהתרומם בכך לרמות רוחניות גבוהות, המאפשרות קירבה ודבקות בבורא יתברך בחיי הנצח. (-דבר המהווה את העונג וההנאה ברמה הגבוהה ביותר שתתכן, אשר כל הנאות העולם נחותות ורחוקות מאד מלהיות אפילו משל חיוור לעונג זה שהוא למעשה תכלית בריאתנו על ידי הבורא). והנה, מחלל-השבת מכריז במעשה החילול כי אינו מכיר בעובדה שהאלוקים ברא את העולם בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי. ואין לך קלקול והחשכה לנשמת האדם יותר מההכרזה על הכפירה באלוקים. ומעתה, המחלל את השבת בפני עדים, והיתרו בו והזהירו אותו שיתבונן ויראה כי הוא חוטא בחללו את השבת, ואף על פי כן חטא, והעידו עליו בפני הסנהדרין (שרק להם הייתה הסמכות לדון דיני נפשות) וחקרו ובדקו ודרשו היטב והתברר מעבר לכל ספק כי אמת העידו העדים, ופסקו את דינו להיהרג ונהרג, והתכפר לו עוונו בכך, הרי עם צאתו מלבושו הגשמי רואה את חיי הנצח אשר הרוויח, ומבין מאיזה הפסד נצחי ניצל על ידי שנגזר דינו להיהרג, הרי הוא מודה ומהלל ומשבח על ששילם בעולם-הזמני תשלום קטן לעומת חוב גדול שהיה עליו לפרוע בעולם הנצחי. ונמצא שאף בזה הטבה יש כאן, ולא נזק חלילה". (ואגב נבין את עוצמת החסד אשר עשה עמנו אלוקים כאשר חקק שיהיה בכוח התשובה לכפר על העוון ולנקות את הנשמה אפילו מתוצאת חילול השבת).

לאחר זמן הזדמן לנו לנסוע שוב יחד להרצאה בבאר-שבע והוא בישר לי בשמחה כי העביר את התשובה לאחרים והוא והם קיבלוה בסבר פנים יפות בהבינם כמה יש להעמיק ולהתבונן בכל פרט שבתורת ה'.   

כהשלמה לדברים הנ"ל, ראוי להוסיף שני פרטים:
א. כאמור, העונג וההנאה הרוחניים הם הם תכלית בריאתנו על ידי הבורא אשר ביקש להיטיב באמצעות מתן האפשרות להתענג בעונג הגבוה ביותר. (וכידוע לכל נבון, עונג רוחני גבוה הוא לאין ערוך מעונג גשמי. ובבוא האלוקים -השלם בכל שלמות- להטיב, בודאי מטיב הוא את ההטבה הגבוהה והמושלמת ביותר. קרי, הטבה רוחנית וברמה הגבוהה ביותר). אלא שהטבה הבאה כחסד וצדקה אינה הטבה מושלמת, שהרי יש עמה בושה. משום כך נשלחנו לתקופת מה כאשר אנו עטופים בלבוש חומרי אל העולם-הזה ועל ידי השתדלותנו ומאמצינו לפעול על פי ספר הוראות הבורא לשימוש נכון בבריאה (תורה-מלשון הוראה) מתוך עמידה מוצלחת באתגרים ובניסיונות הניצבים לפנינו בעולם הזה הננו מזככים, מאירים ומרוממים את נשמתנו (=עצמנו האמיתי) ובכך משיגים את העונג הנצחי בזכות ולא בחסד. ונמצאת הטבתו של הבורא יתברך מושלמת כראוי לגדולתו. וראה עוד על-כך בסוף חיבורי "לקט נבואות", וב"תשע תשובות ושאלה" פרקים שלישי ורביעי.

ב. כאמור, בכוח התשובה לטהר ולנקות ולזכך את האדם עד שחטאיו נמחקים לגמרי כאילו לא היו כלל. אמנם אם חזר בתשובה מאהבה, כלומר מתוך הכרה בגדולת ה' ובחובתנו לפניו, ולא מחמת יראת העונש וצרות שקיבל. עליו אמרו שזדונות (=עבירות שעבר במזיד) הופכות לזכויות. כלומר לא רק שחילולי שבתותיו נמחקים, אלא נחשב כמי שכל שבתותיו נשמרו על ידו בשלמות. ועליו אמרו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וכל זאת מחסדי ה' עמנו לרוב אהבתו אותנו וחפצו שתכלית בריאתו - להטיב לנו, תמומש.