"סוד השבת" להרב זמיר כהן: מה קל יותר, לשמור חלק מהשבת או הכל? (פרק רביעי)

השומר חלק ממצוות השבת וחש שהשבת "כבידה" עליו. האם נכונה תחושתו שאם ישמור אותה בשלמות עם כל הלכותיה היא תכבד עליו עוד יותר?

שאלה: השומר חלק ממצוות השבת וחש שהשבת "כבידה" עליו. האם נכונה תחושתו שאם ישמור אותה בשלמות עם כל הלכותיה היא תכבד עליו עוד יותר?

*

תשובה: מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר, אשר  תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום בביתה.

היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר, כי חלק מהמצרכים חסרים בבית. והזמן דוחק …

לאחר הרהורים אחדים, התעודדה ואמרה: "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים?? העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזיים של העוגה. ולגבי השאר, במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלש כוסות סוכר, במקום חלב, מים, במקום שמרים, אבקת אפיה, ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר" …

אמרה ועשתה.

וכשהעוגה נדחתה בנימוס על ידי כל טועם, היא טלפנה לחברתה תמהה, מתלוננת ואפילו זועמת: "עוגה כזו את מהללת?? וכי זוהי עוגה מיוחדת??"...  ואם היא אישה "חכמה" במיוחד, היא תוסיף ותאמר: "למזלי הרב שיניתי וחיסרתי מהכתוב במרשם שמסרת לי!! שהרי אם חלק מן המרשם יצר עוגה כה גרועה, מה היה אילו הייתי מצייתת לכל הפרטים בשלמות??"      

***

והנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא משום שאינו שומרה בשלמות! השמירה החלקית  –  אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, כמוהו כקמח ומים הדרושים לעיקר הבצק. אך טעמו של המרקם העדין המעניק את ההנאה היוקרתית, את אווירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת, נובע דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

ראה לדוגמא את התיאור הקצר המופיע בפרק הקודם, הרי די בפעולת הטלוויזיה (אפילו על ידי שעון-שבת!) כדי לגרום לנפילה חדה ממרום פסגת יוקרת וקדושת השבת אל עולם של חולין שטרדות זולות סובבות בו, ועל ידי כך לקלקל בקלות רבה את האווירה המיוחדת, ולגרום ל"קצר" כללי בכל מערכות ההוד והעונג של הקסם השבתי בחוג ובחיק המשפחה.

***

הבה נזכור. עונג רוחני מרומם אנו חשים בנשמה הרוחנית. ומכאן שכדי להתענג וליהנות ברמה מקסימלית מהיום השבועי הרוחני, עלינו לאפשר לנשמה לחיות בסביבתה הטבעית. קרי, יום שאין בו מלאכות ארציות-חומריות. ומי כבורא נשמתנו יודע ומכיר מה הן הפעולות המוגדרות "מלאכות" אשר בכוחן לפגום באווירה הרוחנית הנדרשת, ומה הן הפעולות היוצרות אווירה זו. רק ציות מושלם למרשם המרכיב את השבת המושלמת יתן את תוצאת הנעימות השבתית המושלמת אשר שום תחושת עול וקושי אינו כרוך בה.

*

ובפרט שיש לזכור כי מלבד החלק שלנו ביצירת האווירה המיוחדת של השבת באמצעות שמירת מערכת מצוותיה, גם מן המימד הרוחני מרומם הוא יום זה משאר הימים, בעצם מהותו. שהרי קידש אותו האל-יתברך והעלה את מדרגתו הרוחנית עד אשר התבשרנו והובטחנו כי יום השבת אחד מששים מהעולם הבא הוא! (תלמוד, ברכות נח, ב) ובמילים אחרות: ניתן להרגיש ביום השבת מעין העונג שמרגישות הנשמות הרוחניות בעולם הבא!!

יש לציין שמימד רוחני זה הוא הגורם שאפילו עניינים גשמיים כמו תבשילי השבת מושפעים מן המימד הרוחני של יום נשגב זה, עד שכל אחד מאתנו יכול להעיד כי טעמם וניחוחם של תבשילי השבת מיוחדים הם רק ליום זה וכל ניסיון להכין כמותם ממש ביום-חול, יעלה בתוהו... (מעניין שאפילו גויים יכולים לחוש בכך וכמסופר בתלמוד (מסכת שבת דף קיט, א): "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? (כלומר. מה גורם לריח הנעים במיוחד הנודף ממנו?) אמר לו: "תבלין אחד יש לנו ו"שבת" שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". אמר לו: תן לי ממנו. אמר לו: "כל המשמר את השבת מועיל לו (-תבלין זה להשביח את התבשיל), ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו").

ואכן, רק משומר השבת בשלמות לפי ספר הוראות ה"יצרן" ניתן לשמוע כי השבת עבורו היא גן-עדן, או מעין עולם הבא, ושאר ביטויים המביעים עונג והנאה ברמה  הגבוהה ביותר.

הדבר תלוי רק בנו! אם רק נשכיל לעצור את מרוצת ההרגל של חיי היום-יום אחת לשבוע ליממה אחת רמה, ולהתעלות מן החומר  המכביד ומושך אותנו אל העפריות הארצית ואל חיי החול, ונתמסר בשלמות מתוך רוממות של שמחה ומשמעת עצמית לקיום מלא של המרשם השבתי אשר הוענק לנו על ידי הבורא שהגדירו מתנה טובה[1], או-אז אין ספק שנזכה להרגיש את ה"מעין עולם הבא"(!). והרי חיים אנו בדור שכל-כך מבקש ומחפש אחר העלאת סף העינוג הרוחני…והנה זה לפנינו בהישג יד! לא בחודשי חיפוש ביערות הודו, ולא בשנות עינוי במחשכי טיבט. כי אם כאן, ביום השביעי, בכל שבוע מחדש.

*

 חשוב לציין עוד כי המציאות מוכיחה שכל הזוכה להתענג וליהנות מידי שבוע מן היום המיוחד באמצעות שמירת הלכותיו וכלליו כראוי, כל ימי השבוע שלו שונים לגמרי!! הוא שמח יותר גם בימי החול, ויחסו לעולם ולחיים, ברמה אחרת לחלוטין. וזה דבר שהניסיון והמציאות מעידים עליו.

***

למעונין להעמיק  נוסיף עוד, שהנה, מלבד הסיבה המובאת לעיל בפרק ב', לפיה הצטווינו לשבות ממלאכה ביום השבת משום שבכך מכריזים אנו על הכרתנו בעובדה שהעולם נברא על ידי האלוקים, וככתוב בתורה,[2]נאמר עוד בתורה, במקום אחר, טעם נוסף לחיוב השביתה ממלאכה ביום השבת. וכך נאמר (דברים ה, יב-טו):

"שמור את יום השבת לקדשו וכו'. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת ל-ה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה וכו'. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת".

         ויש להבין, מה הקשר בין שמירת השבת ליציאת מצרים?

*

והנה, אנו רגילים להכיר את עצמנו, ובצדק, כעם הספר אשר הנחיל לאנושות את ערכי המוסר והטוהר האוניברסליים אשר לא היו מקובלים בעולם לפנינו. אולם עלינו לזכור כי תהליך זה התרחש רק לאחר שאנו עצמנו קיבלנו ערכים נפלאים אלה בתורה אשר ניתנה לנו במעמד הר סיני, לאחר צאתנו ממצרים.

כלומר, עם העבדים העברי שלפני מתן תורה, ועם בני-החורין היהודי שלאחר מתן תורה, שונים הם לחלוטין זה מזה - הרבה מעבר לשחרור הפיזי, על אף היותם אותם בני-אדם ממש!

שכן למעשה יש לזכור כי עיקר מטרת עשרת המכות, קריעת ים-סוף ושאר שינויי טבע אדירים אשר חולל האל-יתברך עד שחרורנו המוחלט ממצרים,  היה כדי להעניק לנו את הספר האלוקי לשימוש נכון בעולם. (על סיבת הירידה למצרים וההיתוך בכור הברזל שם דווקא וההכרח שכל זאת יתבצע לפני קבלתו התורה, עי' בדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות, ענין פסח דרוש א'). וכמו שנאמר למשה לפני יציאת מצרים (שמות ב, יב): "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון (-תעבדו בסוף ן' ימים) את האלוקים על ההר הזה". לפני יציאת מצרים היינו עם של עבדים אשר הלחץ והספק העבודה עומדים בראש מעייניו. ואילו לאחר יציאת מצרים וקבלת התורה  הפכנו לעם של בני-חורין ברמה הגבוהה ביותר. שהרי לא רק שחרור פיזי השתחררנו, אלא גם לפסגה רוחנית התרוממנו מתוך שחרור מכבלי היצר החומרי. שהרי בעצם הסכמתנו לקבל את התורה ולקיים את כל אשר יצוונו בוראנו עוד בטרם ידענו מה הוא עתיד לצוות ("ויען כל העם ויאמרו: כל אשר דיבר ה', נעשה ונשמע!" שמות כד, ז).  ברור שיש לשמוע תחילה כדי לדעת מה לעשות, אך הקדימו נעשה לנשמע לומר שמוכנים אנו לבצע את כל שיבקש ה'. ועתה נשמע מה בקשתו כדי לבצעה). גילה העם היהודי גבורת נפש הנובעת מהעפלה למדרגה רוחנית גבוהה שיש בה שחרור ושליטה על החומר! שכן אין לך בן-חורין יותר מהשליט על עצמו ויצרו, כחומר ביד היוצר. ואין עבד יותר מהשבוי ביד יצרו ותאוותיו.[3](אלא שעבד זה אינו יודע כלל, בדרך כלל, על עבדותו, והיוצא חופשי מגלה עד כמה עבד נרצע היה).

ברור מעתה לכל מתבונן, כי פסגת החירות הפיזית והרוחנית מכל ענייני הארציות, היא מנוחת השבת באמצעות ההימנעות מכל מלאכת יצירה חומרית.

עבור מי שחש וחווה את עולם החופש השמיימי הזה בשלמות, המילה "שבת", מילה קסומה היא. מילה שהזכרתה בימי החול מכניסה אותו לגעגועי נפש אל היום השביעי העומד מעל החומר. אכן, לא לחינם אמר המשורר: "מיום ראשון עד יום שישי, לקראת שבת נכספה נפשי"  (מתוך שירי שבת). אין אלה מילים נבובות שהועלו לשם שירה סתמית. זוהי תחושתו האמיתית של שומר השבת כראוי, ובשירתו זו הוא אכן מתכוון לכל מילה.

ואם כך, מה מתאים יותר מיום פסגת החופש הפיזי והרוחני  –  יום השבת, לשמש כיום הזיכרון ליציאת מצרים אשר כל מטרתה היתה לרוממנו ולהביאנו לחופש פיזי ורוחני מוחלט?

*

ומעתה, מכיוון שהחופשי האמיתי הוא האדם המשוחרר משעבודי העולם החומרי ושולט על יצרו ותאוותיו, וכאמור, הרי הנמנע מעשיית מלאכה ביום השביעי משום הכרתו בעובדת בריאת העולם על ידי האלוקים, מוכיח הוא בכך כי מממש הוא את המטרה לשמה יצאנו מבית עבדים מתוך אותות ומופתים ושינויי טבע אדירים. שהרי הנה חי הוא בחירות אמיתית, פיזית ורוחנית, מושלמת!

ונמצא ששני טעמי השביתה ממלאכה ביום השביעי, ההכרה כי האל יתברך ברא את היקום על כל אשר בו, וזכר ליציאת מצרים, משתלבים זה בזה והיו לאחד.                                    

"ברוך אתה … אשר קידשנו במצוותיו, ורצה בנו,

ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו,

זכרון למעשה בראשית …

זכר ליציאת מצרים …

ברוך אתה … מקדש השבת."

(מתוך הקידוש של ליל שבת) 

לחץ כאן לקריאת כל פרקי החוברת (רשימת הלינקים לכל פרקי החוברת)

לחץ כאן להורדת החוברת בפרומט pdf