"האדם, הנברא בצלם אלוקים, בחכמה ובתבונה, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, למען אשר ישמח כאלוקים במעשיו, רובץ תחת משא חיי השעה, גונח רתום לעול הארציות, תר אחרי מזון בקוצר רוח ובזיעת אפיים, ואזנו אטומה לשמוע בקול ה', המבקשו וקורא אליו: "איכה??"

והנה, ציר שלוח אליך מעדן. מלאך ה'  –  השבת  –  יורד אליך וקורא: "בשם ה', הרף! אינך רשאי לדאוג רק ללחמך וללחם ביתך! אם תמיד תשלח ידך רק כדי להכין לך צידה, אם תמיד תשא את רגלך רק לבקש לך טרף, אם תייגע את מוחך רק על פת לחם  –  וחטאת לנפשך ולנפשות ביתך כל הימים! הרוח אין בך, אם אין נשמת חיים באפך? האין לך לב ונפש, אשר נבראו לעלות מתוך עולם עובר וכלה זה לחיי נצחים? האם גזרת כליון לנפשך, כי תפרנס ותקשט רק את גוויתך? רב לך עבוד! אלוהיך מצווה אותך: אינך רשאי לעבוד היום! ואם מצוות אלוהיך היא, הלוא אין לך ערובה טובה ממנה, כי אינך נאלץ לעבוד היום. ששת ימים נשאת ונתת באמונה  – דייך! ועתה, אם לא כחשת באלוהיך ואם יקרה נפשך בעיניך, חדל מעבודתך מעט, ובוא עמי אל ביתך וגן-עדניך".

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' כ"א).

       "השבת תעשיר את כל, ותשווה את כל.

       הרכוש והקניינים, שעבורם יילחם האדם בששת ימי המעשה, יבדילו בין אדם לאדם ויחלקום לבעלי מעמדות שונים. יש אשר יצליח לעשות חיל ולצבור הון, ועלה מעלה מעלה אל במותי ההצלחה והאושר. ויש אשר יפול תחת משא החיים ושמש-ההצלחה תסתיר ממנו פנים, וירד מטה מטה.

       אולם לא כן הדין שנוהג באוצרות ובמתנות הטובות, אשר השבת מאשרת אותנו בהם: השלום, שלוות הנפש באלוקים, ומנוחת העולמים. הללו, דברים השוים לכל נפש הם וכל הרוצה לזכות בהם, כקטן כגדול, כעשיר כדל, יכול לבוא ולזכות.

      השבת תביע לך אומר: "גול על ה' דרכך... והוא יעשה!" (תהילים לז, ה) ועל הבטחה זו ערבה לך השבת -הבאה אליך בשם ה'- ומצוה אותך לשבות מעבודתך, מכל עמלך ודאגותיך."

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' כ"ב)

       "מכל המתנות הטובות שתורת ישראל העניקה למחזיקים בה אין מתנה טובה המנחילה את אושר החיים בשפע רב כל כך, כמצוה הקדומה ביותר, היא מצוות השבת. טלו מיהודי את השבת ואתם נוטלים ממנו את הפנינה היקרה לו ביותר, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא מקומה. כל מיני שמחה וגיל שתמציאו לו לא ימצא בהם קורת רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלוות השקט של יום השבת."

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' ע"ט)

       "עוד לא היה ישראל לעם, רק משפחה בת שבעים נפש אשר ידיעת ה' טהורה נשתמרה בקרבה. ויביאה ה' מצרימה, ויטילה שם בכור הברזל. ומאות בשנים הניחה ה' לשתות שם את קובעת כוס היגון והעוני של זדון לב אנושות משכלת, חסרת שבת, מתרפסת לפני אלי הטבע ומשתררת בגאוה על בני אדם חדלי אונים. לאחר מכן לימד ה' את אלוהי מצרים ואת רודניה להתפלץ בפני זרועו הגדולה ובפני הזיק הטהור והמוסרי, ירא-האלוקים, שבחובו של אותו העבד אשר למען ישע-פדיונו, מתרוממת אצבעו המתרה של אומן-העולמים.

       אז הוכיח ה' לכל, כי העבד משולל הארץ והנכסים וכל זכויות האנוש, אמיץ כח הנהו -באמונתו בה'- מכל אדירי הכפירה, חמושי כל בלהות כוחות הטבע והאדם. ויגדע בריחי ברזל, וישביח משברי ים, וישם במצולות דרך ובערבה מסילה, ויוצא את ישראל לחרות עולם.

       ובתת ה' אז לישראל במדבר את השבת, החלה גאולת האנושות כולה".

 (רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' ל"ד.)

      "הציפור, הדג, החיה, שאינך צד אותם בשבת; הפרח, שאינך קוטף אותו; החומר שאינך צר, פוסל, מחתך, יוצר, מגבל ומעצב אותו  – כל אלה, כריבוי מספרם, ברכות קילוסין הם המוגשות מידך לאלוהיך. הם המכריזים עליו כבורא העולם, רבונו ואדונו. הילד היהודי הזאטוט, אשר השיב ידו בשבת מציד חגב או מקטיפת פרי, כבר כיבד את ה' יותר מכל משורר בשיר, ומזמר בכל מיני כלי זמר.

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' נ"ד)

     "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלוקיך"  –  ששה ימים עבוד את האדמה ורדה בה לצרכיך. עשה מלאכה והטבע ביצורי האדמה את מטבע רוחך ורצונך, ועשה אותם ל"מלאכתך", למשרתיך, לשלוחיך ולעושי רצונך! (מלאכה מלשון מלאך, שליח.) ששת ימים תחרוש ותזרע, תקצור ותאסוף, תדוש ותטחן, תאפה ותבשל; ששת ימים תגוז ותטוה, תנפץ ותלבן, תארוג, תתפור וכיוצא באלו המלאכות; ששת ימים שלח ידיך בקורנס ובאיזמל וגמור כל מלאכת-מחשבת ומשלח-יד. ששת ימים נצח על מחזור החיים המדיניים  – ביחסי רשות-הרבים אל רשותו של היחיד וביחסי רשות-היחיד אל רשותם של הרבים, קדם את מטרות הכלל לתכליתם; ששת ימים שא מרשות-היחיד לרשות-הרבים ומרשות-הרבים לרשות-היחיד, וקדם בחוג הרבים את נכסי הרבים.

אבל ביום השביעי, שבת. שבת לה', שבת לאלוהיך! לא תעשה בו מלאכה! ביום השביעי יעזוב האיכר מחרשתו, הקוצר מגלו, הטוחן ריחיו, האופה תנורו, וכיוצא באלו, ישביתו הכל את החלפת הקנינים של רשות-הרבים ושל רשות-היחיד ויזכרו מי נתנם לזה העולם. יזכרו מאת מי הרוח והעוצמה, התבונה והכשרון הרודה תבל, מי ברא את החומרים ועשה את הכוחות, מי חק את החוקים אשר בהם ישתמש האדם לתועלתו ולחפצו."

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' מ"ד)

      "על ידי השבת יבחנך ה', אם לו אתה, או לא.

      כי על השבת תתקיים כל היהדות כולה, והיא תיפול בנופלה."

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' ל"ז)

      " …מי יוכל לשער את כל הכבוד והברכה, שצופנת השבת בזמננו. איזו אידליה היתה שוררת בעולמנו, אם בכל יום שביעי היה האדם יורד ממרום כסא ממשלת תפארתו והיה מניח בהכנעה את עצמו ואת עולמו לפני הדום רגלי הבורא האחד והיחיד, אשר לפני כסא כבודו ויכולתו נחשבים כל חכמות בני האדם כאין וכאפס, ואשר כל הדר תפארת האדם אינו אלא אבן-חן אחת מני רבות בנזר תפארתו יתברך!"

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' מ"ו.)

       "שבת הוא היום הראשון בו חדל הקב"ה מלהופיע בגלוי כבורא והחל להסתתר כמשגיח על העולם הנברא, היום בו נמסר העולם לפקדון בידי האדם הפך לשמש עדות למינוי האדם על ידי הקב"ה  – עדות לשלטונו של הקב"ה וליעודו של האדם."

 (רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' סט'.)

       "ככלה נאה וחסודה הוציא ה' את השבת לקראת עם ישראל והביא את שניהם במסורת הברית. אם היהודי עומד בנאמנותו לשבת והוא מסור לה בכל לבו ונפשו, אז הנה גם היא לו חברתו ובעלת בריתו הנאמנה ביותר והיא מעניקה לו בחיים מרפא ותנחומים ומחבשת לעצבותיו. גם את סוכתו הדלה של בעל בריתה תהפוך להיכל, ואת חשיכת הלילה לאור יום."

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' ע"ט)

     "המושג של המלאכה האמורה בשבת היא, לאור האמור: הגשמת רעיון בחפץ מסוים באמצעות כשרון האדם, או בכלל: יצירה, הפקה, שינוי עצם לתכלית האדם.  אך אין הכוונה לטורח גופני.

     גם אם עמלת כל היום, כל עוד שלא יצרת, כל עוד לא הגשמת רעיון בחפץ מסוים, הרי לא עשית מלאכה. אולם אם גרמת אף לשינוי קל-שבקלים בחפץ לתכלית האדם  –  אף אם בלי שום טורח  –  הרי חיללת את השבת, ניאצת ה' וביטלת את יעודך. בכוחך הגופני הרי אתה בהמה, בכשרונך המשרת את רוחך הרי מושל אתה בעולם  – ובתור שכזה, דהיינו בתור אדם, צריך אתה להיכנע לה' בשבת".

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' ע"ב)

       "שבת בדורנו? לשבות יום שלם מכל עסקי הזמן השוטפים והמלאכות הכרוכות בהם. וזאת: בזמן שהכל ירוץ בו כברק ויהמה כרעם- לקרוא שביתה ליום אחד שלם לבתי העסק והאומנויות, לזרמי הכוח ולמכונות?! אי שמים! היתכן? הלוא דופק החיים יושתק

מלכת, העולם יחזור לתוהו ובוהו!---

לתוהו ובוהו?  – לא, להצלחה ולברכה, לגאולה ולישועה! "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". האדון, אשר קידש את יום השבת  – הוא גם אשר ברכו. "ברכו במן וקידשו במן" (בראשית-רבה, פ' יא). מי שמנע ביום השבת את המן וציוה שלא לצאת וללקוט בו, הוא יודע ויכול לברך את מעשי ימי השבוע בלחם משנה ליום השבת. כאשר  תשיב את ידך ממלאכה בשבת כאשר ציוה ה', רק אז תחול עליך ברכת ה', לברך את כל מעשי ידיך בששת ימי המעשה בתוספת שלום וברוב טובה".

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' מ"ב)

       "לא לחינם הוציא ה' את ישראל ממצרים ויפדהו מבית עבדים. לא לחינם הטעימהו ה' קללת חיי טבע וחיי מדינה המתכחשת לה'. לא לחינם הראה ה' לישראל, ועימו לכל יושבי תבל, בנוע כל אלילי ארץ ועריציה  מפני אצבעו, כנוע עצי יער מפני רוח. אז הראם לדעת, כי ה' הוא האלוקים לא רק בשמים, כי גם על הארץ; וכי הוא לא רק אלוקי הטבע, כי אם גם אלוקי קורות הימים; אלוקי ארצות ומדינות, בתים ואהלים. כן הוכיח אז את עצמו כשאלוקים בקרב בני האדם, בקרב שאון החיים; וכל מלך יושב על כסאו לא ירום, וכל עבד רובץ תחת משאו לא ישפל מהיות ה' קרוב אליו לעשות משפטו ודינו, לתת בו נקמתו או להיפך לנקום את נקמתו. לא לחינם לקח לו ה' את ישראל- כשהוא שבע נסיון זה, לעם. הכניסהו לארצו, להיות בין העמים, אבל לא ככל העמים.

       על יסוד הכרה זו ייבנו ויותקנו חיי עם ומדינה, אשר בם החכמה והאומנות וכל ענפי וגווני כוחות האדם וכשרונותיו יעשו אגודה אחת לא-ל האחד והיחיד, יתברך שמו; אשר בם כל מקום יהיה מוקטר מוקדש לשמו- כארמונות המושלים, כאוהלי האיכרים, כבתי מלאכת האומנים, כבתי מדרשות החכמים, אשר בם ימלאו במגל ובמחט, בחרב, ובחרט, בעט ובאת- בכל עת ובכל שעה בבית וברחוב, בשדה ובכרם, בכל רעיון ובכל הרגש, בכל אומר ובכל פועל- את רצון ה' האחד- היחיד; ורק בכבוד ה' והדרו יהיה להם- לאיש ולעם, לבית ולמדינה- כבוד ויתרון."

(רש"ר הירש. "מתנה טובה", עמ' מ"ב)