פרשת תזריע: אל תשפוט את חברך לחומרא

המעניין ביותר מבחינתי, היה לשמוע את תגובת הנהג על גערות הנוסעים: "מה אתם רוצים ממני, אני רק בן אדם, קורה ששוכחים, נו אז מה, שכחתי!". ואני שאלתי בליבי: אכן, אנו רק בני אדם, ורצוי להתחשב בנו. אבל מה אשם האיש שאיחר בשתי שניות, הוא לא בן אדם?! עליו כבר מותר לצעוק?!... והמסר שניקח מכאן לחיים: אף פעם לא נשפוט אדם – בחומרה רבה יותר ממה שהיינו רוצים שישפטו אותנו.

הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן, וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע. (ויקרא יג, מט)

הפרשה שלנו עוסקת באדם שמחמת חטאו נענש בכך שעל בשרו או בגדו נהיה נגע צרעת. זה מאורע נדיר מעט, אבל כאשר מישהו מקבל דבר כזה, הוא צריך לפנות אל הכהן, כדי שיחרוץ את דינו – האם הוא טמא או טהור.

ומה קורה לכהן שקיבל בעצמו נגע? האם הוא יכול לראות את הנגע של עצמו ולהחליט האם מדובר בצרעת טמאה או סתם בכתם טהור?...

אומרים חז"ל: (נגעים פ"ב משנה ה) "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו"! – כלומר, המצורע חייב שדוקא מישהו אחר יראה את הנגע שלו, והוא לא יכול לבדוק את הנגעים של עצמו ולהחליט האם זה טמא או טהור. את הקביעה הזו לומדים חז"ל מהפסוק שהובא בתחילת המאמר: "והראה את הכהן" – שמשמעותו שצריך שכהן אחר יראה את הנגע ויחליט.

זהו מעמד מזעזע; אם נשים לב לְמה שקורה כאן, נראה שמדובר במקרה לא פשוט. הרי להיות מוגדר כ"מצורע" זה סבל נוראי: האדם יוצא מהבית ומתגורר מחוץ לעיר ללא הגבלת זמן – עד שהנגע מתרפא. כמו כן אסור לו להיות בקרבת אנשים כדי שהוא לא יטמא אותם, ואפילו עם אשתו אסור לו להיות! ומי מחליט את ההחלטה הגורלית הזו – בשום אופן לא האדם המדובר, גם במקרה שהוא עצמו בעל כושר שיפוט מספק.

קשה למצוא עוד דין כזה בתורה. בכל דיני איסור והיתר, האדם רשאי בהחלט לפסוק לעצמו, גם אם מדובר בריווח רב או הפסד גדול. למשל, אם בעל משחטה גדולה רואה בתוך ערימת נתחי הבשר איזו חתיכה שהיא טריפה, ואינו יודע לאיזו בהמה היא שייכת, הרי שכּל הבשר נאסר מספק. ובכל זאת, התורה סומכת על האדם שימצא את העוז להכריע גם בשאלות הרות גורל שכאלה, כל זמן שהדבר נוגע לעצמו.

אם כן, שׂומה עלינו להתבונן, במה נשתנה המצורע המסכן שלנו, שלא יכול להכריע על עצמו – האם הוא טמא או טהור?  

*

כדי להגיע לפתרונה של השאלה, צריך לדעת מהי שורשה של הצרעת, למה היא מגיעה, ואילו בעיות היא באה לתקן.

חז"ל –במקומות רבים מספור– גילו לנו על מה מגיעה נגע הצרעת: "אין הנגעים באים אלא על לשון הרע"!

כן, באותו נגע חברתי, באותה הבעיה שהורסת את כל היחסים הטובים שבין אדם לחברו – בהם באה הצרעת להלחם. היא פוגעת כטיל שלוח משמים, באותו אחד שהשפיע על החברה לראות את הרע שבכל אדם. הצרעת מכניסה אותו לבידוד, ומכריחה אותו להזכר בחטאיו ולערוך את חשבון נפשו. רק לאחר שהוא מחליט לחזור בתשובה ולא לנהוג כך יותר, מסתלקת הצרעת...

*

אחת הבעיות שגורמות לנו לדבר לשון הרע, היא הנטיה הטבעית לשפוט אנשים באופן מיידי. ברגע שמישהו עשה מעשה שלא כל כך מצא חן בעינינו, אוטומטית אנו חורצים את משפטו, ומגַנים אותו. זוהי חולשה מוכרת.

התורה שוללת את הנטיה הזו מכל וכל, ורואה בה דבר מגונה. כמו שכתוב במשנה: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אל תשפוט אף אחד, אם אתה לא יודע מה היה בדיוק המצב: מה הרקע שלו, מהן החולשות שלו, מה היה מצב הרוח שלו, וכן הלאה. את כל מה שמסביב למעשה, לעולם אין לך אפשרות לדעת. ולכן, לכל מי שבמקרה הוא לא האלוקים בעצמו – אין את היכולת לשפוט אדם אחר.

והיה, אם בני האדם ידונו תמיד את חבריהם לכף זכות – הם תמיד ימצאו בזולתם אך טוב. לא יהיה להם ענין להבליט את הרע והמכוער של השני. ובמצב כזה, לא מדברים לשון הרע.

*

נוכחתי לראות אפיזודה מאלפת בעת שנסעתי באוטובוס מירושלים לטבריה. הקוים הללו נוהגים לערוך הפסקה קלה בעפולה, וזאת כדי להתרענן באמצע הנסיעה הארוכה. ולכן, יש בתחנה המרכזית בעפולה שני מקומות עצירה: האחד, הוא ליד החנויות והקיוסקים – ושם יורדים המגיעים מן הדרום ועולים בחזרה. והמקום השני, הוא בתחנה המיועדת לנוסעים מעפולה העולים שם על הקו לטבריה.

איש אחד, מהעולים בירושלים, ירד מיד כשהכריז הנהג "הפסקה לעשר דקות"! אך איחר מעט והופיע בזמן שהנהג סגר לעיניו את הדלתות. הוא דפק על הדלת, וביקש לעלות, אך ללא הועיל. הנהג נסע ברברס תוך כדי שהוא צועק על האיש: "אתה לא רואה שאני נוסע? איזו התנהגות! איזו חוצפה"! והמשיך להמטיר "ברכות" למיניהן על ראשו של האיש המסכן. בסופו של דבר עלה האיש בתחנה המיועדת לבאים מעפולה, וספג בשקט את הגערות והקללות שהמשיך הנהג להעניק לו ביד רחבה.

בהמשך הנסיעה, צלצלה אחת הנוסעות בפעמון לשם איתות על עצירה בתחנה הקרובה. אבל הנהג לא שם לב, והמשיך לנסוע עוד כמה מאות מטרים. רק לאחר שהנוסעים צעקו עליו, עצר הנהג, ובמקום מסוכן ביותר: הכביש היה חד מסלולי, לא היתה מדרכה, ולרוע המזל מי שהיה צריך לרדת היו שתי קשישות – שנאלצו לקפוץ היישר לתוך שיחים שנטעה הרשות הלאומית לדרכים!!! והמכוניות מאחורה צופרות בזעם על הפקק שיצר הנהג הרשלן!!!

המעניין ביותר מבחינתי, היה לשמוע את תגובת הנהג על גערות הנוסעים: "מה אתם רוצים ממני, אני רק בן אדם, קורה ששוכחים, נו אז מה, שכחתי! מה קרה, מה יש, למה צריך לצעוק!..."

ואני שאלתי בליבי: אכן, אנו רק בני אדם, ורצוי להתחשב בנו. אבל מה אשם האיש שאיחר בשתי שניות, הוא לא בן אדם?! עליו כבר מותר לצעוק?!...

והמסר שניקח מכאן לחיים:

אף פעם לא נשפוט אדם – בחומרה רבה יותר ממה שהיינו רוצים שישפטו אותנו.

*

מי שדיבר לשון הרע, אות הוא כי מינה הוא את עצמו לשופט בלעדי על חברו. כבר החליט וקבע, שמגונה הוא אותו חבר, וראוי להוקיעו אל עמוד הקלון.

אומרת לו התורה: אוהו, אתה שופט של אחרים?!... מי שׂמך?!... אז עכשיו, בבוא עליך העונש – הצרעת, יבואו אחרים וישפטו אותך. "אין אדם רואה נגע עצמו".