הלכות נדרים ע"פ פסקי מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א

מתי מותר לנדור ומתי אסור לנדור, ההבדל בין שבועה לנדר, הנודר בעת צרה ונדרי מצווה, הנוהג מנהג טוב שלושה פעמים, סדר התרת נדרים, הפרת נדרי אשתו, נדרי קטנים. על פי פסקי מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א.

מתי מותר לנדור ומתי אסור לנדור

א. יש להימנע מלנדור נדרים, שהרי אמרו חז"ל (גמרא נדרים כב.): "כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, שנאמר, 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא".

ב. איחר אדם לשלם את נדרו, בשמיים פותחים את פנקסו ומדקדקים אחר מעשיו. (ירושלמי פ''ק דנדרים ה''א).

ג. חייב אדם להשתדל להתיר את נדרו ולא לקיימו, כמו שאמרו חז"ל (נדרים כב.): "הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו ואינו משתדל להתיר נדרו, כאילו הקריב עליה קרבן, שחייב משום שחוטי חוץ". ומכל מקום נדרי צדקה מצווה לקיימם, ואין מתירים נדרי מצווה אלא מדוחק.

ד. אפילו נדרי צדקה לכתחלה לא ידור, ורק אם המעות ישנן בידו יתן לעניים מיד. ואם פוסקים צדקה ברבים, כגון שעושים מגבית בבית הכנסת לטובת איזו ישיבה, וצריך שיפסוק עמהם, יאמר ''בלי נדר''.

ה. מותר לידור בעת צרה, שנאמר "וידר יעקב נדר לאמר". מה פירוש המילה "לאמר"? לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם.

ו. הנודר לצדקה בעת צרה, טוב שיאמר שלש פעמים "אלהא דמאיר ענני". וראויה זכותו של התנא הקדוש רבי מאיר להגן עליו להושיעו מכל צרה וצוקה. (ואף בסליחות יאמרו ''עננו אלהא דמאיר עננו'', ולא יאמרו "אלהא דרבי מאיר").

ההבדל בין שבועה לנדר

ז. "נדר" נקרא באופן שאוסר החפץ עליו, כגון שאומר "קונם (או ''קרבן'') החפץ הזה או המאכל הזה עלי", שרצונו לומר שהחפץ יהיה אסור עליו כמו קרבן. אבל האוסר על עצמו איזה דבר בלשון נדר, שאומר "אני נודר לאכול או שלא לאכול", אינו נחשב נדר מן הדין. ומכל מקום האומר כן צריך התרה אצל חכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

ח. "שבועה" נקראת שאוסר על עצמו דבר מסוים, או מחייב את עצמו לעשות איזה דבר, כגון שאומר "אני נשבע לעשות או שלא לעשות".

הנודר בעת צרה ונדרי מצווה

ט. הנודר בעת צרה, אין להתיר נדרו אלא לצורך מצווה, או לצורך גדול. וכן אין מתירים נדרי מצווה אלא מדוחק.

י. במה דברים אמורים כשנדר בלשון נדר, כגון: "קונם פירות אלו עלי אם לא אעלה ואדור בארץ ישראל". אבל אם אמר "אני נודר לדור בארץ ישראל", אין זה לשון נדר, וכנ"ל סעיף ז', לכן יכול להתיר נדרו כרגיל, גם כשנדר לדבר מצווה או בעת צרה.

יא. הנודר לבקר בארץ ישראל, נחשב כנדרי הרשות, ויש לו התרה. שאין המצווה לעלות לארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ, אלא להתיישב בה, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה". אבל הנודר ''לדור'' בארץ ישראל, אין להתיר לו את נדרו אלא אם כן הוא אנוס שאינו יכול לקיים את נדרו, וכדין נדרי מצווה שאין להתירם אלא מדוחק.

הנוהג מנהג טוב 3 פעמים

יב. הנוהג מנהג טוב במשך שלושה פעמים ולא אמר "בלי נדר", חל עליו חיוב להמשיך במנהגו הטוב כמו נדר, ואם רוצה לבטלו צריך לעשות "התרת נדרים". ולכן ראוי לפני שאדם מתחיל לעשות איזה מנהג טוב, שיאמר "בלי נדר".

יג. מי שנהג להפריש מעשר כספים מכל רווחיו, ולתת אותם לעניים ולישיבות קדושות, ולא נהג עד היום לנכות פרנסת בניו ובנותיו הגדולים יותר מגיל 6 שנים, ועתה שעתו דחוקה, רשאי לנהוג לנכות ממעות מעשר של הריוח או המשכורת שיבואו לו מכאן ולהבא, לצורך פרנסת בניו ובנותיו הגדולים ולימודם, שמכיון שהחיוב מן הריוח הזה עדיין לא בא, הרי זה כמקדיש דבר שלא בא לעולם שאינו קדוש. ועל הצד היותר טוב אם ירצה יעשה התרה על המנהג שנהג ולא אמר בפירוש "בלי נדר".

יד. הנוהג להחמיר על עצמו להתענות בערב ראש חודש או בימי השובבי''ם, או ערב ראש השנה, וקודם שנהג כן לא אמר בפירוש שמנהגו להתענות הוא ''בלי נדר'', ורוצה לבטל את מנהגו הטוב לגמרי, מפני חולשת גופו, צריך לעשות התרה, ויפתח בחרטה על שלא אמר בפירוש שהוא נוהג כן ''בלי נדר'', ויתירו לו. ויכול לעשות התרה אף קודם ערב ראש השנה. והוא הדין למנהג תענית ביום פטירת אב ואם, וכל כיוצא בזה. ויש שמקילים שלא לעשות התרת נדרים, מפני שסומכים על ההתרה שעושים בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים. ויש להם על מה שיסמוכו.

אבל אם אינו רוצה לבטל מנהגו לגמרי, אלא שאירע לו מקרה של חולי, שלא יוכל להתענות, וחושב לחזור אחר כך למנהגו הטוב, אינו צריך לעשות התרה, כיון שאינו מבטל מנהגו לגמרי. וכן כל כיוצא בזה.

טו. יהודי שחלה ואושפז בבית החולים, והמאכלים שם בהשגחת הרבנות הראשית, ואינם בהשגחת בית דין צדק של הקהלה החרדית, שהכשרות שם בהידור רב, והוא מעודו נהג לאכול רק מהשגחת בד''צ, מותר לו בבית החולים לאכול מהמאכלים שמגישים לו, בלי התרת נדרים.

טז. אשה הרוצה להקל ולהשתמש באיזה סוג מסויים של הכשר שיצא שמו לטובה, ובעלה רוצה שתחמיר ותרכוש רק מוצרים של הכשר מסויים, אינו יכול לכופה על כך, ואם ירצה יחמיר על עצמו בלבד. ואם אין הבעל יכול להמשיך בחומרותיו כאשר אשתו אינה רוצה לקבלם, ואינו יכול להשפיע עליה בדרכי נועם ושלום, יעשה התרה על שלא אמר "בלי נדר", וינהג גם הוא כפי עיקר הדין, שגדול השלום.

סדר התרת נדרים

יז. מצד הדין די שיאמרו לנודר או לנשבע, פעם אחת, ''מותר לך'', אבל המנהג לומר שלש פעמים ''מותר לך'', לחזק העניין. ונוהגים לומר, מותר לך, מחול לך, שרוי לך. (ג' פעמים)..

יח. התרת נדרים צריכה להיות על ידי שלשה אנשים שהם בני תורה, שמבינים מה שלומדים עמהם, ויכולים לצרף עמהם מי שמלאו לו י''ג שנים ויום אחד, ואפילו לא נבדק אם יש לו שתי שערות, שחזקה שכל שהגיע לכלל שנים, הגיע לכלל סימני בגרות.

יט. יכולים להתיר הנדר אף מעומד, ואפילו בלילה, ואפילו בקרובים. ואין לאדם להתיר נדר לכתחלה, ואפילו להצטרף לשלשה אנשים, במקום רבו או במקום שיש מי שגדול ממנו בחכמה, אלא אם כן נתנו לו רשות.

כ. יכולים להתיר הנדר אפילו בשבת, אם הוא לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או להתבטל משאר עונג שבת.

כא. הנודר נדר או הנשבע שבועה צריך לבוא בעצמו לפני האנשים המתירים לו, ואין להתיר לו כשאינו בא בעצמו לפניהם, אלא עושה שליח במקומו. אבל רשאים להתיר על ידי מתורגמן, במעמד הנודר. ומכל מקום על מנהג טוב שנהג ולא אמר ''בלי נדר'', שאינו יכול לבטל מנהגו אלא על ידי התרה, וכנ"ל סעיף יב, מותר לעשות שליח, ויתירו לו אפילו שלא בפניו, שכיון שאין צורך בהתרה זו אלא מדרבנן [מדברי חכמים ולא מהתורה], ספק דרבנן לקולא.

כב. קודם שיתירו לו את נדרו, צריך שיפרט את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט הנדר, והתירו לו, אין התרתם התרה. ומכל מקום אם פירט הנדר לאיש אחד מן המתירים, די בזה. וכל זה הצריכו חכמים כדי שלא להכשל להתיר נדר של איסור, אפילו אינו אלא איסור מדרבנן, כגון שנדר או נשבע שלא לשחק בקוביא, ואף בדיעבד אם התירו לו נדר של איסור אין התרתם התרה.

הפרת נדרי אשתו

כג. הבעל יכול להפר נדרי אשתו בדברים שיש בהם משום עינוי נפש, כגון שנדרה או נשבעה שלא לאכול אפילו רק ממין אחד של פירות, בין שהוא מאכל טוב, בין שהוא מאכל רע לבריאות. וכן אם נדרה או נשבעה שלא תתרחץ ולא תתקשט, או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה.

כד. אין הבעל יכול להפר בכל אלו אלא רק ביום שמעו. ולא כל משך מעת לעת. ולכן אם שמע סמוך לחשכה, ושתק ולא היפר לה, ואחר כך חשכה, שוב אינו מיפר לה. ואם רוצה לבטל את נדרה ושבועתה עליה לגשת אצל רב שיעשה פתח וחרטה לנדרה או לשבועתה ויתיר לה.

נדרי קטנים

כה. קטן אין נדריו נדרים כלל, ואפילו למד ויודע ענין נדרים. וגוערין בקטנים שלא לנדור ושלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש, אומרים להם שיעמדו בנדרם ובשבועתם, כדי שלא ירגילו עצמם בזה.

כו. ומכל מקום קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, שנדרו או נשבעו, יש לבדוק אותם, אם יודעים לשם מי נדרו או נשבעו, הרי נדריהם נדר ושבועתם שבועה, אף על פי שלא הביאו ב' שערות. ויכולים להשאל על נדרם ושבועתם, ומתירים להם נדרם ושבועתם, כמו שמתירים לאיש גדול.