פרשת בלק: מקומן של פליטות פה בכלל ובחיי הזוגיות בפרט

כפי שאתם יודעים, אני יועץ נישואין, תארו לעצמכם שהאישה מכינה סלט. לפתע הטלפון מצלצל. היא קוראת לבעלה: "משה! תענה לטלפון" הוא מסנן לעצמו בשקט "איזו קרצייה" , ואומר לה בקול: "כן מתוקה, אני מיד עונה". ומה לעשות שהאישה באזניה הרגישות קלטה את פליטת הפה ההיא.

הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ? - וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים: בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:" (כב, ט)

תארו לעצמכם את הסיטואציה הזו, האלוקים בא אל הנביא הגדול בלעם, ושואל אותו – כאילו הוא לא יודע – "מי האנשים האלה"?... ובלעם, בולע את הפתיון, ומתחיל לספר בשיא הרצינות לבורא העולם – מי הם אותם האנשים שבאו אליו... זה משעשע, זה אפילו ממש מצחיק, אבל ככה זה היה.

אומרים על כך חז"ל: "הוא היה אחד משלשה שבדק הקב"ה אותם, ומצאם עביט של מימי רגלים, כי היה לו לומר: "רבון העולמים, אתה ידעת! ואתה הוא היודע לכל, ולא יבצר ממך מזמה! ולי אתה שואל מי האנשים האלה"?!... והוא לא עשה כן, אלא אמר: "בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי". (מדרש אגדה)

חז"ל לא מתייחסים למעידה המינורית של הנביא הגדול ביותר, בלעם, בקלילות. הם אומרים עליו מילים חמורות ביותר: הוא לא פחות מ-עביט של מימי רגלים, דהיינו: דלי מלא שתן!... מגעיל, אבל זה מה שהתגלה לנו בעקבות המשפט "בלק בן ציפור מלך מואב שלח אלי".

*

על מילים לא-מקובלות כאלה, נוכל לסלוח לחז"ל – אם הם היו אומרים את זה רק על בלעם הרשע. גם בלי זה אנחנו כבר יודעים עליו דברים חמורים יותר בתחום תאוות המין שלו, ולא כאן הוא המקום לפרט... הבעיה הקשה היא, שאת אותם המילים הם אמרו על אדם אחר בנשימה אחת עם בלעם, אדם שהיה צדיק ממש, ואפילו נחשב לאחד הצדיקים הגדולים בהיסטוריה: חזקיהו מלך יהודה.

גם אליו באו אנשים. הם היו שליחי מלך בבל – המעצמה העולמית של תקופתו. בעקבות כבוד מוגזם שנתן להם חזקיהו, שלח אליו ה' את ישעיהו הנביא להודיע לו כי חטא בכך, והוא עתיד להיענש על ההתרפסות שלו בפניהם. ישעיהו הנביא מגיע לחזקיהו המלך, וגם הוא הציג כאילו הוא לא יודע מאומה, למרות שכמובן הוא כבר ידע את הכל בנבואתו.

להלן ציטוט של השיחה שניהל ישעיהו הנביא עם חזקיהו המלך: (מ"ב, כ יד-טו)

ישעיהו: מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ?

חזקיהו: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ, מִבָּבֶל!

ישעיהו: מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ?

חזקיהו: אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ, לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאֹצְרֹתָי.

עד כאן הציטוט. מצאתם בו משהו לא בסדר?...

ובכן, חז"ל מותחים ביקורת על חזקיהו, שענה בתמימות על שאלותיו של ישעיהו הנביא. הוא היה צריך לדעת, שהנביא הוא שליח של בורא העולם, וכבר יודע הכל לבד. וגם כאן, הם מכנים אותו בכינוי החמור כל כך: "עביט של מימי רגלים"...

ולכאורה צריכים להבין את דברי חז"ל הקדושים, בסדר הוא נכשל, נפל, לא חשב לרגע. זה משהו פִּיצִי! זערורי! זה לא ביג דיל!... אז מה קרה? למה החריפות הזו?

*

כפי שאתם יודעים, אני יועץ נישואין, ובאים אלי המון זוגות כדי שאסייע להם לשפר את זוגיותם.

ברוב הפעמים, התמונות שמציגים הבעל והאשה לפניי, הן הפוכות בתכלית.

האשה מתלוננת: "לא אכפת לו ממני! הוא לא עוזר לי בכלום! רק גוער בי, ומעיר לי הערות. שום מילה טובה הוא לא אומר לי! למרות שאני כל היום רק משרתת אותו כמו שפחה".

והבעל טוען: "אני מפנק אותה מפה ועד ההודעה החדשה! אני קונה לה מתנות יקרות ביותר, אומר לה מילים יפות ואוהבות, לא מגיב לכל הטרוניות שלה, ומשתדל לעזור במה שאני יכול. ולעומת זאת, כל היום יש לה רק תלונות ותלונות"...

מי צודק? בדרך כלל, שניהם צודקים. הבעל יכול לפנק את אשתו עם מתנות ומילות אהבה, אבל למעשה זה לא מספיק בשביל האשה, ובכלל לא בכיוון הנכון. כי האשה לא מסתפקת רק במעשים. היא רוצה – ובצדק – שהם יבואו מתוך הלב, שיהיו אמיתיים, ולא מן השפה ולחוץ. אם הבעל בתוכו לא ממש אוהב את אשתו – אז גם אם הוא יציג את ההצגה הכי יפה, ויכביר במילים יפות וכל מיני מתנות, זה לא שווה כלום.

אם נלחץ כזה גבר אל הקיר, לבסוף הוא יודה על האמת: הוא לא אמיתי.

אבל השאלה הגדולה ביותר, ששואלים כל הגברים האלה את עצמם היא: "איך היא יודעת, לעזאזל"!!!...

 * * *

מה התשובה? איך האשה מרגישה אם הבעל אמיתי או לא?...

ובכן, אי אפשר לענות תשובה מליאה על השאלה הזו. הנשים מרגישות עם הלב שלהן, וזהו. נעימת-קול מזויפת קימעא, חיוך מאולץ למדי, כל מיני דברים קטנים כאלה, מלמדים את האישה היטב היטב מי אמיתי ומי לא. קשה מאד לעבוד עליהן...

אבל יש עוד דבר, שיכול ללמד את כל מי שישים לב אליו, מי אמיתי ומי לא.

לדבר הזה קוראים: פליטות פה.

אנחנו נוהגים שלא להתייחס בחשיבות לפליטות פה, כי במהותן הן דיבור ללא מחשבה. אדם חושב, לא מתייחס לדיבור שלא קדמה לו חשיבה, כי הוא חסר משמעות עבורנו.

אולם האמת היא, שלדיבור הנפלט מן הפה ישנה חשיבות מכרעת דווקא בגלל שהדובר לא תכנן אותו. הוא מגיע ממקום יותר עמוק, מתוך האמת של האדם, מתוך הרגשות והתת מודע. דיבור מתוכנן ומחושב, אינו אלא הצגה; אנחנו יכולים לשמוע רק מה שהדובר רצה שנשמע. מה שאין כן פליטת פה – היא מידע שהגיע אלינו בלי צנזורה וביקורת של האומר... לכן היא כל כך מלמדת על האמת!

וכך, פליטת פה אחת יכולה לגרום לאישה שלא להתחשב באלפי משפטים טובים ויפים. הם לא שווים כלום מול אותה פליטת פה אמיתית.

תארו לעצמכם את הקטע הבא:

האישה מכינה סלט. לפתע הטלפון מצלצל. היא קוראת לבעלה: "משה! תענה לטלפון בבקשה!"... הוא בדיוק קורא עיתון. "איזו קרצייה"... הוא מסנן לעצמו בשקט, ואומר לה בקול: "כן מתוקה, אני מיד עונה". והוא באמת עוזב את העיתון ורץ לטלפון במסירות.

בעל נפלא, לא?... אבל מה לעשות שהאישה באזניה הרגישות קלטה את פליטת הפה ההיא, ונפגעה עד עמקי נשמתה?... יש איזה סיכוי לפייס אותה?!...

* * *

הקב"ה בא ודיבר עם אנשים גדולים: בלעם, היה נביא אדיר כמו משה רבינו. וכן חזקיהו, היה מועמד להיות המשיח. אבל, למרות המעשים הגדולים שלהם, פליטות הפה שלהם הסגירו אותם...

בלעם היה נראה מבחוץ כמו מלאך, קדוש וטהור ומורם מעם. אבל הכל היה הצגה, זה לא היה אמיתי. הפרשה שלנו מליאה בדיבורים יפים של בלעם אודות גדלותו של האלוקים ושליטתו בעולם, אבל חז"ל שמו לב לפליטת הפה הזו – שמראה בעליל, כי בלעם בסך הכל רוצה להתפאר לפני האלוקים בכבודו ובחשיבות עצמו.

לכן, למרות שמבחינה כללית הוא עשה הרבה יותר מעשים טובים מאשר דברים רעים – אבל הדברים הטובים והיפים היו רק הצגה. רגע אחד של חוסר שימת לב ודיבור בלי מחשבה, גילו לנו את האמת המרה שהייתה בתוך הלב של בלעם.

אז זהו הכינוי שלו: עביט של מי רגלים. הדלי הזה יכול להיות נוצץ ויפה מאד מבחוץ, אבל בפנים הוא מכיל את הדברים הכי לא נעימים שיש.