פרשת ניצבים: העשיר שהעני והעני שהעשיר

יד צנומה ורועדת נשלחת לעבר קופסת הטבק. היה זה עני אחד, שחפץ אף הוא ליהנות מן התענוג. בעינים מתחננות הביט העני בר' זונדל, חפץ לאישור ממנו לקחת קמצוצון טבק... בהינף יד הוא דחה את היד המושטת הצידה, והכניס את הקופסא חזרה למקטורנו.

הַנִּסְתָּרֹת לִה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת

אנו עומדים כעת לפני ראש השנה. אצל הרבה אנשים, זהו חג לכל דבר – יום של חגיגות על השנה העברית המתחדשת. אבל אנו, שומרי התורה, יודעים שזהו יום הדין, בו הקב"ה דן את האדם על כל מעשיו, וקובע את כל מה שיהיה לו בכל השנה לפרטי פרטים.

בפרשת השבוע אומר משה רבינו, שה' בודק את הנסתרות, ואנחנו בני האדם יכולים לבדוק רק את הנגלות.

אלו שני חלקים באדם: ה"נסתרות", שזוהי הפנימיות של האדם, שנמדדת במעשים הכי קטנטנים שלו, דברים שלבן אדם קשה מאד לעמוד עליהם. ויש את ה"נגלות", שאלו הדברים הגלויים, המצוות המעשיות.

הדין נקבע לא רק לפי הנגלות, אלא גם – ואף בעיקר – לפי ה"נסתרות". ה' בוחן ליבות וכליות, ורואה בתוך תוכו של האדם האם הוא נאמן לו או שלא. יכול להיות אדם שמקיים מצוות וגומל חסדים, אבל מבפנים הוא מושחת. האיש הזה יקבל את עונשו, בגלל ה"נסתרות" הרעות, על אף ה"נגלות" הטובות.

*

סעודת שבת. אה, איזה מעמד. רבי ישראל מאפטה זצ"ל בעל ה"אוהב ישראל", יושב בראש השולחן, ומסביבו גדוד חסידים המתענגים בחרדת קודש על אמרי פיו.

תוך כדי האזנה, מוציא ר' זונדל, חסיד עשיר ובעל בעמיו, את קופסת הטבק המוכספת שלו. בניחותא הוא אוסף בראשי אצבעותיו, קמצוץ טבק עשיר וריחני, ומוחטו באחת אל נחיריו הפעורות. "האפטשי! האפטשי!" רעמי עיטושיו התבדרו בחלל השולחן, מסבים אליהם את תשומת ליבם של הנוכחים. "אחח... איזה עונג שבת" מלמל ר' זונדל בהנאה, מודע היטב לקנאתם המוסתרת של חבריו לשולחן, בו ובמעמדו הגבוה.

לא ארך רגע קט, ויד צנומה ורועדת נשלחת לעבר קופסת הטבק. היה זה עני אחד, שחפץ אף הוא ליהנות מן התענוג. בעינים מתחננות הביט העני – ר' פייביל שמו – בר' זונדל, חפץ לאישור ממנו לקחת קמצוצון טבק, "שמעק טבאק" בלשונם.

הרעיון שאיזה עני ייטול אף הוא מקופסת הטבק המוכספת שלו, לא מצא חן בעיני ר' זונדל. זה קלקל לו את כל אוירת הכבוד שרחשה סביבו. בהינף יד הוא דחה את היד המושטת הצידה, והכניס את הקופסא חזרה למקטורנו. ר' פייביל, לעומתו, הרכין את פניו בבושה.

עיניו החודרות של ה"אוהב ישראל" עקבו אחר כל המתרחש. הוא לא הוציא הגה מפיו, אך שמר את המקרה היטב בליבו.

חלפו כמה שנים...

כגלגל החוזר בעולם, החל ר' זונדל העשיר לאבד אט אט את מעמדו. לא ביום אחד קרה הדבר, אבל הפסד רדף הפסד, עיסקה כושלת גררה אחריה עיסקה כושלת עוד יותר, עד שמצא ר' זונדל את עצמו נקי מנכסיו, בלא פרוטה לפורטה.

בצר לו, הצטרף ר' זונדל לקבוצת עניים פושטי יד, שהסתובבו מעיר לעיר וקיבצו נדבות. בושות נוראות היו מנת חלקו של ר' זונדל, שלא הסכין מעודו למלאכת הקבצנות. אבל, הרעב הדוחק בבטנו, ונפשות ביתו העטופות ברעב, דחפו אותו להמשיך הלאה במסע הביזיונות, ולאסוף עוד פרוטה ועוד פרוטה לקניית מעט לחם צר ומים במשורה.

באחת הערים, הודיעו הקבצנים המנוסים לר' זונדל ידידם, כי היום יזכו הם למתת יד הגונה, שכן יש בדעתם לנקוש ביום זה על דלתו של גביר מפורסם, אשר דלתו פתוחה לכל עובר ושב, ודרכו לנדב נדבות רבות לכל שואל.

בהגיעם לבית העשיר המדובר, נגלה לעיני ר' זונדל בית גדול ויפה, המעיד על בעליו כי משתייך הוא לגדולי הגבירים שבכל אירופה כולה. קבוצת העניים הוכנסה במאור פנים אל הבית, ארוחה חמה ומזינה הוגשה בפניהם, ונאמר להם כי בעוד שעה קלה יבוא בעל הבית לתת להם את נדבתו במו ידיו.

בשעה היעודה עברו הקבצנים בסך לפני העשיר, אדם בעל דמות נעימה וחמימה, וקיבלו כל אחד סכום כסף גדול. בהתרגשות ובהתלהבות הם יצאו מן הבית, מדברים זה עם זה על היום המוצלח שעברו. רק ר' זונדל היה שקט וטרוד. דמותו של בעל הבית הייתה מוכרת לו מהיכן שהוא, והוא ניסה לדלות מזכרונו מיהו האדם הלז.

לפתע היכה הברק בתודעתו:

הרי זה ר' פייביל!!!

כן, אותו עני מן המסתופפים בצילו של האדמו"ר מאפטה... אני זוכר אותו, זה שהיה יושב קבוע ליד השולחן... הוא היה כזה צנום ורועד, איך היום הוא נראה כזה מלא ורגוע, עשיר כזה גדול... מי היה מאמין... נפלאות הגורל, אני ר' זונדל העשיר הפכתי להיות עני מרוד, והוא נהיה גביר... מי היה מאמין...

נרעש כולו, שם ר' זונדל את פעמיו – אל רבו, ה"אוהב ישראל" מאפטה.

כשהגיע לאפטה, בכה לפני ר' ישראל – כשנפשו בשאלתו, לדעת מה זה ועל מה זה עשה לו ה' ככה, והפך אותו לעני מרוד, בעוד שאת פייביל העני עשה ה' לגביר גדול?

נתן בו ר' ישראל מאפטה את עיניו החודרות, ושאל בתוכחה: "האינך זוכר מה היה כאן, לפני שנים? זוכר אתה, עת נהנית אתה מקופסת הטבק שלך, ור' פייביל זה המסכן, ביקש אף הוא ליהנות מעט עימך – ואתה דחית אותו בבושה?... זוכר?..."

המקרה צף לפתע בבהירות בזכרונו של ר' זונדל. הוא הנהן בראשו בבושה, לאות כי זוכר הוא.

"דע לך" – המשיך ר' ישראל – "שבאותה שעה נגזר עליך בשמים, שאינך ראוי להיות עשיר! ולכן, את כל עשרך יקבל ר' פייביל, ואילו אתה תהפוך להיות עני מרוד"!!!

לאחר שתיקה קצרה, הוסיף ר' ישראל מאפטה:

"גזירה זו שניתכה עליך, קשה וחמורה היא עד מאד. אין לי כל אפשרות להושיע אותך. אבל, בכל זאת, יש לך דרך אחת להנצל מגזירת העניות הקשה שנגזרה עליך".

ר' זונדל הקשיב בדריכות.

"אם תבקש ממנו 'שמעק טבאק', והוא יסרב לתת לך כדרך שסירבת אתה לתת לו – או אז יתהפך הגלגל בחזרה, ואתה תזכה שוב להיות העשיר במקום ר' פייביל".   

ידע ר' זונדל, כי לא בקלות יסרב ר' פייביל לתת לו 'שמעק טבאק', כי רחום וחנון הוא בטבעו, ולא כפי שהיה הוא עצמו בעת עשרו... ובכל זאת, יצא ר' זונדל מאפטה, ובדעתו החלטה נחושה:

לגרום לר' פייביל לסרב לתת לו 'שמעק טבאק'!

כשהגיע ר' זונדל לעירו של ר' פייביל, ניגש היישר לביתו, דפק על הדלת, וביקש את בעל הבית. כדרכו, העניק לו ר' פייביל נדבה הגונה. ר' זונדל העיז פניו, וביקש עוד. ור' פייביל נתן. שוב ביקש ר' זונדל נדבה נוספת, ושוב הוסיף לו ר' פייביל על נדבתו. וכעת, ביקש ר' זונדל: "תן לי בבקשה א-'שמעק טבעק'"! כשהוא בטוח שעתה, לאחר שלוש הנדבות, יתרגז ר' פייביל ויסרב. אך להפתעתו, הוציא ר' פייביל את הקופסא באורך רוח, ונתן לו להריח ממנה כאוות נפשו.

מאוכזב, יצא ר' זונדל מביתו של ר' פייביל כשהוא מתכנן את הפעם הבאה.

בימים הקרובים, הקפיד ר' זונדל שלא להתרחץ, כך שגופו הדיף למרחקים את ריחו הלא נעים. ליתר ביטחון הוסיף ר' זונדל עוד כמה קרעים לבגדיו המטולאים.

בשבת, הוזמן ר' פייביל הגביר לעליית 'שלישי' בבית הכנסת.

כאשר עלה ר' פייביל אל הבימה, אחז בשני עצי החיים ופתח את פיו להשמיע את ה'ברכו' – עלה אחריו ר' זונדל בבגדיו הקרועים ובסרחונו הנודף, תפס בזרועו של ר' פייביל וביקש: "תן לי בבקשה א-'שמעק טבאק'"!

להפתעתו הרבה, ר' פייביל עזב את עצי החיים, פשפש בניחותא בכיס מקטורנו והוציא לו את קופסת הטבק...

לאכזבתו של ר' זונדל לא היה גבול. הוא כמעט התייאש, אבל החליט לנסות עוד פעם אחת.

נודע לו, כי בעוד כמה שבועות עתיד ר' פייביל להשיא את בנו בשעה טובה ומוצלחת. המתין, אפוא, ר' זונדל לאותה שעת הכושר, ותכנן היטב את צעדיו.

תחת החופה, לאחר הקידושין ולפני אמירת שבע הברכות, בעוד ר' פייביל אוחז בידו את כוס היין בהתרגשות ושמחה – לחש לו ר' זונדל, בלב פועם: "ר' פייביל! בבקשה, א-'שמעק טבאק'"... עתה היה בטוח הוא, שר' פייביל יענה לו ברגזה או אולי באדיבות מעושה: "אתה לא רואה שאני עסוק?.. אז אולי אחר כך?..."

ומול עיניו הנדהמות של ר' זונדל, הושיט ר' פייביל את ידו הפנויה אל כיסו, בכדי לשלוף לו א-'שמעק טבאק'...

אבל לר' פייביל כבר לא היה למי לתת את הטבק, כי ר' זונדל נפל מתעלף על הריצפה.

*