החרדי שהיה מכור לפונוגרפיה ונתרפא בסיפורו האישי לאתר "יהדות נט"

להפתעתי העצומה הבנתי שאני לא חוטא, אני חולה. למחלה שלי קוראים "התמכרות". כאשר הבנתי שאני חולה, זה לא נתן לי שום לגיטימציה להמשיך אלא בדיוק הפוך: מאותו רגע התחלתי בתהליך החלמה מדהים, ומאז אני "נקי" (כך נקרא בשפת המכורים אדם שלא נופל).

נתחיל מהסוף. כן, אני אדם חרדי בדיוק כמוך הקורא, מקפיד על קלה כבחמורה, קובע עיתים לתורה וגר בריכוז חרדי. למדתי בישיבות מצוינות וילדיי מתחנכים בתלמודי תורה חשובים ומפורסמים. גם אני שומע את פעמי אלול המתקרבים ומתחיל להתכונן לימים הנוראים ובקיצור - אני חרדי רגיל מהשורה.

אבל אני מתמודד עם בעיה חמורה וזאת הסיבה בגללה אני כותב לכם כעת. אנסה לכתוב את זה בעדינות, אני מתמודד עם שמירת העיניים, אבל לא ברמה של הליכה ברחוב אלא ברמה הרבה הרבה יותר חמורה.

אופססס זהו, אני יודע שלמרות ההקדמה, חלק גדול מהקוראים כבר רוצה לעבור לטקבטק איזו תגובה זועמת על כך שנותנים לאדם פושע ורשע מקום באתר אינטרנט חרדי. אוקיי, אין לי תלונות על אף אחד, אבל אם אתה הקורא מעוניין באמת לדעת -ויש לזה סיבה טובה- אנא תמשיך לקרוא, אולי בסוף תדע משהו שלא ידעת עד עכשיו.

מעולם לא הבנתי את האלכוהוליסט וגם לא הבנתי את הנרקומן. למה לעזאזל הם עושים את זה לעצמם? הם הרי רואים בדיוק לאן זה מוביל אותם ויודעים את הנזק העצום שזה גורם להם, אז למה הם לא מפסיקים? היום אני מבין שלדרוש מאלכוהוליסט להפסיק לשתות זה כמו להגיד לאדם צולע שפשוט יתחיל ללכת ישר, או להגיד למגמגם שפשוט יפסיק לגמגם ויתחיל לדבר רגיל. ולמה כל זה נוגע אליי ולמה שזה יעניין אתכם?

מסתבר שאני לא שונה מהאלכוהוליסט, הנרקומן, הצולע או המגמגם. גם אני חולה. לא קל לי עם הדברים, ועוד יותר כואב לי לכתוב אותם (שלא לדבר על לפרסם אותם באינטרנט). סהדי במרומים שהדברים קשים וכואבים עשרת מונים יותר מאשר מחלה פיזית, ואין לי שום דרך לנסות להעביר אפילו מעט מהכאב הנורא הזה.

ושוב: לפני שאתם שופטים אותי כאן וטוענים שאני סתם חוטא שמחפש תירוצים לעבירות שלו, אנא תמשיכו לקרוא עוד קצת. האמת היא שגם אני הייתי בטוח בדיוק כמוכם שאני חוטא, ולכן במשך עשרים שנה ניסיתי בלי הפסקה לעשות תשובה על העבירות שלי. למדתי, התפללתי, טבלתי במקווה, צמתי, ביקשתי תיקון מרבנים ובגדול נראה שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות כדי לחזור בתשובה ולהפסיק, אבל זה מעולם לא הפסיק. למה? לא היה לי שמץ של מושג ולא הבנתי מה לא בסדר איתי. איך יכול להיות שפעם אחרי פעם אני חוזר בדיוק למקום שבו אני לא רוצה להיות? ייסורי הנפש שעברתי לא ניתנים לתיאור, ופיצול האישיות שחוויתי היה איום ונורא. מצד אחד אני אברך מוערך, איש יודע ספר ואפילו מוסר שיעורי תורה, ומצד שני לא מסוגל לעצור מנפילות עמוקות עד התהום.

ואז, יום אחד גיליתי את אתר "שמור עיניך" ולהפתעתי העצומה הבנתי שאני לא חוטא, אני חולה. למחלה שלי קוראים "התמכרות", ואין שום דרך לטפל בה באמצעות "תשובה" או תפילה או כל דרך דתית אחרת. ממש לא מדובר על יצר הרע, גם לא יצר הרע גדול, וגם לא מדובר סתם על אובססיה, אלא על התמכרות כפייתית שניתן די בקלות לאבחן אותה אצל איש מקצוע. ברגע אחד הבנתי מה עבר עליי כל השנים האלו.

רציתי - באמת רציתי! - להפסיק, ידעתי כמה זה רע וכמה זה גרוע אבל פשוט לא יכולתי. הייתי כמו המגמגם שרוצה לדבר בלי גמגום אבל לא יכול. הוא יודע שזה פוגע לו בסיכויים להתקבל לעבודה, בשידוכים ובכל מקום אבל הוא לא יכול לדבר רגיל.

אז מה זה אומר שאני חולה? ומה ההבדל בין חולה לחוטא? הבה נחשוב על אדם ששבר את רגלו ומאושפז בבית חולים, האם יהיה מי שיאמר שהוא חוטא כיון שהוא לא מתפלל במנין? הרי ברור שזה לא המצב, וכעת הוא צריך לטפל בעצמו. נלך שלב נוסף קדימה: האם יהיה אדם שיאמר שהחולה צריך לגשת לרב לבקש תיקון תשובה שירפא את רגלו? ברור שלא, כיון שכל אחד מבין שזה עניין לאנשי מקצוע. מסתבר שזה תיאור מדויק של המצב שלי, רק שבמקום רגל - המחלה שלי היא בראש.

אני חולה ולכן הדבר החשוב ביותר כעת הוא שאקבל טיפול, והטיפול הזה לא יגיע באמצעות לימוד או תשובה אלא רק על ידי אנשי מקצוע המכירים את המחלה הזאת. וכך, עשרים שנה אחרי, כשכבר מיציתי את הכל, אחרי שהייתי בטוח שהחתונה תפתור את הבעיה, אחרי שהייתי בטוח ששיחות עם ראש הישיבה יפתרו את הבעיה, אחרי שהייתי בטוח שאם אשקע כולי בתוך התורה והתפילה תיפתר הבעיה, אחרי הכל הכל, סוף סוף מצאתי את הפתרון.

הגעתי ל"שמור עיניך" והבנתי שאני חולה. כאשר הבנתי שאני חולה, זה לא נתן לי שום לגיטימציה להמשיך אלא בדיוק הפוך: מאותו רגע התחלתי בתהליך החלמה מדהים, ומאז אני "נקי" (כך נקרא בשפת המכורים אדם שלא נופל).

בטח תשאלו: מה נתנו לך ב'שמור עיניך' שלא נתנו לך הרבנים איתם שוחחת? האמת היא שהדבר העיקרי שקיבלתי היה הבנה. לראשונה בחיי מצאתי אנשים (המון אנשים) שהבינו בדיוק מה עובר עלי. כאשר סיפרתי על הייסורים הנוראיים שאני עובר בכל נפילה, היה מי שהבין אותי, ובמקום לומר לי: "אז תפסיק", אמר לי: "אני מבין אותך. זה בדיוק אני". הקבלה הזאת של אנשים נוספים שמתמודדים עם אותו דבר, היו הצעד הראשון והמרכזי לקראת ההחלמה. כשסיפרתי על כך שנהרסו לי החיים בגלל ההתמכרות, לא אמרו לי "אז למה אתה ממשיך", אלא אמרו לי "כן, גם לנו נהרסו החיים וגם אנחנו לא יכולנו להפסיק".

אבל היה משהו נוסף חשוב לא פחות. כאשר הגעתי ל'שמור עיניך' גיליתי לראשונה בחיי שיש גם דרך החוצה. גיליתי שלא באמת חייבים לסבול כל החיים. ראיתי אחרים שהיו במצב שלי או במצב קשה משלי, והם היו נקיים ומאושרים.

אז מה המסר שלי? די פשוט. המסר הוא קודם כל לאלו שסובלים בעצמם. אם אתה קורא את הדברים ומזדהה כיון שגם אתה סובל, כדאי שתדע כמה דברים:

א. אתה לא לבד, יש המונים כמוך.

ב. אתה לא חוטא, אתה חולה.

ג. החשוב ביותר - יש דרך החוצה!

והמסר הוא גם לרבנים, אנשי חינוך או חברי משפחה וידידים המכירים אדם שהסימנים מעידים שהוא רוצה להפסיק - אבל פשוט לא מצליח. תדעו שהאדם שאתם מכירים הוא חולה, ושום דבר שתעשו לא יעזור כדי להביא אותו להחלמה. שיחות המוסר ושיעורי החסידות, הדיבורים הטובים והדיבורים הקשים - הכל לא ישנה את המצב. במקום זה, אולי תפנו אותו ל'שמור עיניך' ותספרו לו ששמעתם שיש דרך החוצה, כאן יש לו סיכוי.

תודה על הקריאה ואני מקווה שהועלתי.

אנו מודים לאתר "שמור עיניך" על שליחת הסיפור