הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (בראשית פרק ח, כ)

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (פרק ט, כ-כא)

כולנו מכירים את הסיפור על נח. הדור כולו היו רשעים – עובדי אלילים נואפים וגזלנים. ה' החליט למחות את כולם מעל פני האדמה, והוא מביא מבול של מים. רק נח שהיה צדיק ניצל עם כל החיות ע"י שבנה לעצמו תיבה שצפה על פני המים עד סוף המבול.

עד כאן הכל ברור, אבל יש לי שאלה נוראה על מה שקרה לאחר מכן:

נח יוצא מן התיבה, ומתוך רגש הודאה לבורא העולם על שהציל אותו מן המבול הוא מקריב לו קרבנות על גבי המזבח. הקרבנות עלו לרצון לפני ה', ה' מריח את 'ריח הניחוח' ונהנה, ולכן נשבע לנח שיותר לא יהיה מבול בעולם.

אם כן – לאחר המבול נח הגיע למדרגה מאד גבוהה של קירבה לה'. זה לא פשוט להקריב קרבן!... לא כל מי שלוקח בעל חי והורג אותו על מזבח גורם נחת רוח לה'. בורא העולם לא צריך את הבשר שלנו, וגם אלפי אילים ורבבות נחלי שמן לא יגרמו לו שום נחת רוח, זה כלום בשבילו. ה' רוצה את הלב, ורק מי שהלב שלו באמת נקי וטהור ובאמת רוצה להתקרב לה', הוא זה שמוצא חן לפני ה'.

ולכן, ניתן להסיק בוודאות גמורה, שאם הקרבן של נח התקבל ברצון אצל הקב"ה, אז נח היה בדרגה רוחנית מאד גבוהה לאחר המבול. מה עוד, שהקרבן הזה לא היה סתם קרבן רגיל – אלא הוא הביא לתוצאות עולמיות: ה' נשבע שלא יביא עוד הפעם שום מבול!!! סימן, שהקרבן היה מאד עוצמתי.

זה היה מיד לאחר שנח יצא מן התיבה. בואו ונראה מה קורה בשלב הבא:

נח פונה לעבודת השדה, האדמה שוממה וצחיחה לאחר המבול וצריך להתחיל להפריח את השממות. נח לוקח ייחורים של עצי גפן שהוא שמר לעצמו בתיבה, עוד מלפני המבול, ונוטע אותם באדמה בשורות יפות ומסודרות. – הרי זוהי הנטיעה הראשונה שעושים בעולם לאחר החרבן, וצריך התחלה טובה.

וראה זה פלא – מכיון שהייתה זו הנטיעה הראשונה של נח, נשלחה סייעתא דשמיא ממרומים, והשתילים הרכים החלו לפרוח ולצמוח במהירות רבה, עד שבאותו היום כבר הבשילו האשכולות על פני הגפנים!!!

נח רואה את הנס המופלא, ובוצר בשמחה את האשכולות כדי לעשות מהם יין.

והפלא ממשיך – מיץ הענבים הטרי החל לתסוס במהירות, ותוך זמן קצר הוא הפך להיות יין ריחני ואדמדם, יין משובח שכל חיך מתאווה לטעום ממנו.

ואז, נח לא עומד בפיתוי – ושותה מן היין מלוא הגרון, ושותה, ושותה, עד שראשו הסתחרר בשכרות, והוא נפל על מיטתו, תוך כדי שגלימתו נושרת מעליו אך הוא לא מרגיש, וכך הוא סרוח על המיטה, שיכור ועירום. בושה וחרפה.

עד כאן הסיפור. עתה נפנה להצגת השאלה.

הבה ונציג לפנינו את שתי התמונות. בתמונה הראשונה, אנו רואים את נח כנביא, מציל האנושות, בעת שהוא עומד על קרבנו והאלוקים מדבר אליו ישירות. זוהי כמובן תמונה נשגבה עד מאד. בתמונה השניה, אנו רואים את נח כשתיין, פוחז והולל המתגולל בקיאו שיכור ועירום.

האם זה ייתכן?!... איך יכולה להיות נפילה גדולה כל כך, מן הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר עד הדרגה השפלה ביותר?!... חייב להיות לכך הסבר! איך קורים דברים כאלה!!!

*

רק פעמים בודדות הצלחתי להביא את אמא שלי לידי דמעות של התרגשות. אבל יש פעם אחת, שזכורה לי יותר מכולן.

הדבר אירע בעת חופשת 'בין הזמנים'.

התגוררתי בחדר משותף עם אחי הקטן. למרות שהוא היה קטן וצפוף, הוא היה משובב עין ביופיו: הקירות היו בצבע תכלת עם עיטורים פרחוניים בקצוות, ולמיטות היו מצעים תואמים. גם מנורת הלילה והשעון והידיות – היו בהתאמה לקירות ולמצעים.

יום אחד, אמא קנתה מצעים חדשים עבור המיטות שבחדר שלנו, מצעים שהיו בצבע שונה ממה שהיה עד עכשיו. וכדי לא לפגוע באסתטיקה ששררה בחדרנו הקט עד עתה, ביקשה אמא שנצבע את החדר מחדש בגוון של המצעים החדשים...

אמרנו לה שאין צורך, זה בסדר ולנו זה לא מפריע – אנחנו מוכנים לחיות בשלווה גם אם המצעים לא בדיוק תואמים לצבע של הקירות. אבל היא, אישה שכמותה, לא ויתרה – ורצתה בכל זאת שנצבע את החדר. כמובן שאם כך אז קיימנו בהידור את מצוות 'כיבוד אם', ושמענו בקולה.

וזאת למודעי, שלצבוע את החדר לא היה דבר פשוט כלל ועיקר. כל הקירות היו מכוסים בספריות, ארונות, מיטות, שולחן ועוד כל מיני תמונות וכדומה. היה צורך להוציא את כל הספרים [והיו שם 25 מטר (!) של מדפי ספרים, במצטבר] לפרק את הספריות, להרחיק את המיטות והשולחן וכל היתר, לכסות את כל הכבודה לנקות את הקירות ולצבוע הכל בזהירות ובדיוק רב כפי רצונה של אמא – ולאחר שהקיר יבש, לחזור על כל הפעולות הנ"ל בסדר ההפוך כדי להחזיר את כל הבלאגן למקומו.

אבל, לא שתנו ליבנו לכל זאת, והתחלנו את המבצע. שעות רבות לקח לנו להוציא את הספרים הרבים, לסדר אותם בערימות, לפרק את המדפים וכו' – עד שגמרנו בשעה טובה ומוצלחת לסיים את הכל, בשעה 5 לפנות בוקר. או אז השתרענו על מיטותינו עייפים ו'הרוגים', אך מרוצים ומלאים סיפוק.

שלש וחצי שעות לאחר מיכן, בשעה 8:30 בבוקר – העיר אותה קולה של אמא. "קומו, עוד כמה דקות מסתיים זמן קריאת שמע! תקראו מהר קריאת שמע!"

זינקתי ממיטתי בזריזות רבה, נטלתי את ידי כראוי, אמרתי את ברכות התורה וקראתי קריאת שמע כהלכה.

כשסיימתי, ראיתי את אמא בוכה בהתרגשות, כשממחטת טישו בידיה.

"אתה לא יודע כמה ששימחת אותי", היא אומרת לי. "אני לא מאמינה".

ביקשתי הסבר. לא הבנתי מה לא נורמלי כאן.

להפתעתי, אמא התחילה להגיד לי 'וורט' על פרשת וירא. וכך היא אמרה:

"חז"ל משבחים את אברהם אבינו על כך שכאשר אברהם אבינו חזר מהנסיון של עקידת יצחק ונודע לו שמתה שרה והוא היה צריך לחפש מקום לקבור אותה, הוא לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. שואלים המפרשים – מה השבח שיש בזה, וכי אחרי העוצמה הגדולה של נסיון העקידה יש ערך לנסיון קטן שכזה, כמו חיפוש שטח לקבר?...

- אומרים המפרשים, שאכן זהו בעצמו ניסיון נוסף. כי אחרי שיש לאדם חוויה גבוהה, אחרי שהוא נמצא בפסגות רוחניות, והוא עומד בנסיון גדול – הוא יכול לאבד כבר את הערך לדברים קטנים. הוא יכול לחשוב שהוא כבר 'עשה את היומית' שלו, וכעת הוא פטור מלהתעסק בדברים הקטנים – עכשיו מגיע לו חופש... יוצא, שדוקא אחרי נסיון גדול, יש יותר קושי לעמוד בנסיונות קטנים...

בני יקירי" – המשיכה אמא – "זכית לעמוד בניסיון גדול, וקיימת מצוות כיבוד אם עד שעה מאוחרת מאד בלילה. עשית זאת בשמחה ובשלימות, וזה באמת דבר ענק. אבל הייתי בטוחה, שעכשיו תישן עד ארוחת צהרים... שלא תקום בשעה נורמלית אחרי שכל כך השקעת במשך הלילה. אבל, אתה זינקת מהמיטה בשביל עבודת הבורא – תדע לך שריגשת אותי כמו שאף פעם לא התרגשתי".

*

זו הייתה הבעיה של נח. שנה שלימה נח עבד, וקיים במסירות נוראה את שהוטל עליו. לא היו לו לא יום ולא לילה, כל שעה ושעה הוא היה צריך להאכיל את אלפי החיות והבהמות והשרצים והרמשים. לשיא קירבת האלוקים הוא הגיע בעת שהקריב את הקרבן ושמע את ההבטחה שלא יהיה יותר מבול.

וזהו!!!... נח, מבחינתו, גמר עם הסיפור הזה שנקרא 'מבול'. זהו, הכל נגמר, ועכשיו סוף סוף אפשר לישון קצת... מגיע לי קצת חופש, לא?...

וכך, בעקבות הרפיון הקטן שנח הרפה, נפל הוא עד השפלות של "ויתגל בתוך אהלו".

*

התחושה המסוכנת הזו, של רפיון לאחר עבודה קשה, תופסת אותנו ומפילה אותנו כל שנה ושנה.

יש רצף של ימי עבודה רוחנית, שעולים ומטפסים בדרגות המאמץ, ובמקביל בדרגות קירבת ה'. אלול; ראש השנה; עשרת ימי תשובה; יום כיפור; תפילת נעילה...

ולאחר נעילה – זהו!!! סיימנו! עכשיו חופש, עכשיו אפשר ללכת לישון!...

כמובן, שהתחושה הזו לא מופיעה אצל כל אחד ברמה שווה, ויש כאלו שבאמת רוצים להמשיך עם אותה רוממות ודרגה רוחנית גבוהה גם הלאה. אבל, אצל כולם יש מין הרגשה של "אההה, סיימנו"... וזוהי, בעצם, שריד נסתר של ההרגשה המסוכנת שהפילה את נח.

*

המסר שאנו צריכים לקחת לעצמנו מן הפרשה הוא, שצריך תמיד להמשיך. כל אחד בדרגתו, כל אחד ונקודת עבודתו: לא להפסיק! לא להרפות! להתקדם, להתקדם, להתקדם!!!... אין "חופש", ה' לא מפסיק לרצות אותך ולחפש אותך, אז גם אתה אל תפסיק לחפש אותו. כל פסק זמן קטן שתיקח מתוך תחושה ש"סיימת להיום", יפיל אותך עמוק יותר ממה שחשבת.

*