כך תמנעו ותטפלו בחרדות אצל ילדכם עקב נפילת הטילים

המלחמה בדרום מביאה בכנפיה מאורעות קשים בעלי השלכות פסיכולוגיות שעשויות להיות ארוכות טווח. הרב אברהם גמליאל מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, במאמר בלעדי לאתר "יהדות נט" מלמדנו כיצד נמנע חרדה מילדינו, וכיצד נתמודד עם ילד השרוי בטראמה מהאזעקות ונפילת הטילים.

הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

הבעיה

המלחמה בדרום, כמו כל מלחמה – מביאה בכנפיה מאורעות קשים בעלי השלכות פסיכולוגיות שעשויות להיות ארוכות טווח. כמעט בכל דיווח חדשותי כשאנו שומעים על רקטות שנפלו באיזור מגורים כזה או אחר, נמסרת גם כן ידיעה על כך וכך נפגעי חרדה.

לא רק אלו שפונו כשהם מייבבים ללא יכולת להירגע, או במצב גרוע יותר, זקוקים לטיפול. ישנם עוד הרבה מאד נפגעי חרדה ברמה כזו או אחרת – אשר גם בהם יש לטפל, למרות שיתכן ואין די כח אדם לתת סיוע נפשי עבור כולם...

החרדות שכיחות בעיקר אצל ילדים, ויכולות להיות לכך כל מיני תוצאות. החל מרגרסיה – דהינו חזרה למצב המתאים לגילאים קטנים יותר: הרטבות, גמגום, וכדומה. ילדים מגיבים למצבי לחץ בצורה חריפה יותר מאשר מבוגרים, דווקא בגלל שאינם מבינים מהי בדיוק הסכנה, ומה גודל הסיכון שהם יפגעו, וכיצד הם יפגעו. הם משתמשים בדמיון כדי להשלים מה שחסר להם, ובדמיון של ילדים זה נראה רע מאד!...

לכן כדאי מאד לברר כיצד ניתן למנוע בעיות כאלו, ומהי הדרך להתמודד איתן.

מניעת חרדות

המשען הנפשי העיקרי של ילד, הוא ההורים. עבורו, ההורים מהווים את החוסן הנפשי. מבחינתו, הם יכולים להציל אותו מכל הדברים הרעים שבעולם.

ניתן לקבוע בודאות, שילד כמעט לעולם לא מפתח חרדות – אלא רק במצב שבו ההורים לא מהוים עבורו משענת. כלומר: הורים שמשדרים יציבות וביטחון, גורמים לילדיהם תחושת ביטחון ומונעים כניסה לחרדות.

ילד שרואה שההורים רגועים, יודע תמיד שהוא יכול לסמוך עליהם. אבל כשהוא קולט –והם קולטים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים– שהוריו לחוצים ומבוהלים, הוא מפחד עוד יותר: "אם ההורים שלי לא יכולים לעזור לי, אז אני קל וחומר שצריך לפחד!..."

סיבה נוספת לקביעה הנ"ל, היא שהילד –ברוב המקרים– בכלל לא מבין מה מפחיד. רק בגלל שההורים מפחדים אז גם הוא מפחד. אם ההורים משדרים שליטה ושלווה, הילד יכול להמשיך בעיסוקיו ובמה שמעניין אותו, ולהפסיק לדמיין דברים מפחידים.

ההוראה העיקרית להורים היא: בשום פנים ואופן, לא להכנס לפאניקה! הבהלה של ההורים מפחידה את הילדים שבעתיים, וגורמת לסחרור נפשי שקשה להם להחלץ ממנו. צריכים להיות רגועים, לתת לילד תחושה שהכל בשליטה, לתת הוראות מדויקות מה צריך לעשות – ולא להראות סימנים של פחד.

אפשר לשוחח עם הילדים המבוגרים שכבר מבינים, למה כשאנו בתוך הממ"ד אין לנו ממה לפחד, ואין שום סיכוי שטיל יוכל לפגוע בנו.

בנוסף, צריך לתרגל עם הילדים את הכללים של השמירה על הזהירות הנדרשת, וכך הם יכולים להרגיש שהכל בשליטה גם בזמן סכנה.

כשמגיעה שעת מבחן כמו אזעקה, אסור להבהל ולקרוא לילדים בלחץ נוראי "ילדים! אוי ואבוי! לרוץ מיד למקלט! תזהר! תגיד לי אתה רוצה למות?! כנס מיד!"... צריך לעשות זאת כמובן במהירות אבל ברוגע: "ילדים! מה עושים באזעקה? – רצים לממ"ד! אחת-שתים-שלוש כולם לממ"ד! אני רוצה לראות מי כבר בפנים?... יופי! משה כבר הגיע! יוסי אתה בא?...". אפשר ומומלץ גם לחייך, וכאמור – לשדר את התחושה שהכל בשליטה.

טיפ נוסף: יש לשוחח עם הילד, ולברר אצלו מה נותן לו תחושת ביטחון. לדוגמא – חיבוק חזק מאמא, אמירת תהלים, או פסוק מחזק ומעודד, כל אחד והעדפותיו האישיות. כשאנו מזהים שהילד מפחד, צריך לתת לו את הדבר שגורם לו להרגיש בטוח.

טראומה – מהי?

וכעת, על מקרה שבו ילד [או אדם מבוגר] כבר סובל מחרדות טראומתיות. ראשית כל נגדיר את הבעיה מן הבחינה הפסיכולוגית שלה, ולאחר מכן נסביר כיצד ניתן להתגבר על הבעיה מבלי להזדקק לטיפול מקצועי.

לכל יצור חי, ישנן שלוש אפשרויות להגיב על מצב טראומתי:

א.      להלחם – להתמודד אל מול פני הסכנה, ולפתוח במלחמה. לדוגמא: פר בופאלו מגודל, כשהוא מותקף ע"י נמר, הוא משיב מלחמה שערה. במקרים שלנו כבני אדם הנתונים תחת מטווח של טילים – זה מתבטא ברצון לנקום ולהלחם בערבים.

ב.      לברוח – כשמגיעה סכנה אפשר להנצל ע"י בריחה. לדוגמא: כשאריות מנסים לצוד אנטילופה, היא ראשית כל בורחת. ואצלנו, זה יכול להתבטא בכך שהאדם לא מרגיש בטוח במקום שבו הוא נמצא, הוא מפחד כל הזמן ורוצה לברוח.

ג.       לקפוא – תגובה לא כ"כ מובנת של בעלי חיים. מגיע רגע שבו בעל החי המותקף מאבד את רוח הלחימה, קופא על עמדו ו'מקבל על עצמו' את כל מה שיהיה. אצל בני האדם זה מתבטא בדיכאון, הסתגרות ומופנמות.

במצבים נורמליים, כשעובר המצב המלחיץ – האדם משתחרר מן המצב החייתי שהוא נכנס אליו. הוי אומר: נרגע, מפסיק להלחם או לברוח, מתעורר וחוזר לחיים נורמליים ושגרתיים.

הבעיה היא במקרה שבו האדם לא משתחרר. זה נקרא "טראומה" – קיבוע מצב לחץ בנפש האדם, כשהיא כבר לא מתאימה למצב הנורמלי. במקרה כזה צריך לגרום לבנאדם להבין שהמצב המלחיץ כבר נגמר, לתת לו להשתחרר, וכך האדם יוצא מהטראומה שהוא נכנס אליה.

טיפול בחרדה

כשילד נכנס לחרדה, מה שצריך לעשות זה פשוט לדבר איתו הרבה – לאפשר לו להוציא את הרגשות שלו הקבורים עמוק בפנים. לכל אחד יש את סגנון השחרור שלו, וצריך לזהות אותו ולהפעיל אותו.

לדוגמא: לשאול את הילד מה הוא מרגיש בגוף? מה יש לו בפנים? מה הוא מפחד שיהיה? מה דעתו על הרשעים האלה?... כמובן הכל באופן רגוע ובצורה של שיחה זורמת, וכך לגרום לילד להוציא החוצה את כל הפחדים והרגשות השליליים. (אפשר לבקש מהילד שיצייר את המצב הטראומתי בו היה נתון, ציור בהחלט משחרר פחדים וחרדות).

כשהילד מבטא את מה שהוא מרגיש, הדבר מהווה את תחילתו של תהליך הריפוי, וזאת מכמה סיבות:

א.      עצם הדיבור וההוצאה של הדברים החוצה, מקילים על ההרגשה הפנימית, וכמו שאמר החכם מכל האדם: "דאגה בלב איש ישיחנה".

ב.      בשלב הבא, ההורים צריכים לתת לו לגיטימציה. לא להגיד לו שזה שטויות, אלא לתת תחושה שזה נורמלי ומובן וזה בסדר. בעומק ליבו חש הילד שהפחדים שלו הם לא נורמליים, ומשום כך הוא לא מוציא אותם ולא מתמודד איתם. כשאומרים לו שזה בסדר לפחד – זהו השלב השני של תהליך הריפוי. ולכן צריך להסביר לו שזה נורמלי וכולם מרגישים ככה.

ג.       לשאול את הילד מה נותן לו הרגשת ביטחון. מה עוזר לו, מה הוא אוהב: ללכת לישון? לאכול? להגיד תהלים?... לכל אחד יש את הסגנון שלו. - גם לדברים אלו יש להעניק את הלגיטימציה הדרושה, וכמובן לתת לו את תחושת הביטחון והרוגע, עם השתלבות בחיים הרגילים. הילד מתרגל לשליטה ולביטחון שמעניקה לו הסביבה, וחוזר לעצמו.