וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ (לד, ג)

מכירים את קופידון?...

למעשה, ליהודים אין שום עניין לדעת מיהו. ובכל זאת נגלה – שהיוונים היו מאמינים, שישנו "אל" אחד קטנצ'יק עם כנפיים, שמחזיק בידו חץ וקשת, ותפקידו הוא לטעת אהבה בין בני האדם על ידי תקיעת חץ בלבבם. דא עקא, שה"אל" הזה הוא שובב גדול, והוא תוקע את חץ האהבה דוקא בליבם של האנשים הכי לא צפויים, וכך נקשרות להן כל מיני בריתות-נישואין משונות...

ברור שאלו שטויות במיץ עגבניות. אבל, דווקא בגלל שזה שטויות, הדבר אומר דרשני: זה מורה על חוסר היגיון במציאות שחשו היוונים, וכדי לפתור את הבעיה הזו הומצאה האגדה הזו. ובאמת – למה היוונים המציאו את השטויות האלו? איך זה בדיוק סידר להם את החיים?...

*

האנשים הרדודים האלה, לא הצליחו להבין – מה פתאום אדם רואה מישהי, ולפתע הוא חש שהוא אוהב אותה ונעים לו בקרבתה? מה קרה לאדם מיושב ושקול, שלפתע מציפים אותו רגשות משונים המערערים את כל מערכת מחשבתו הריאלית ומביאים אותו לעשות מעשים בלתי הגיוניים בעליל?... – אין זאת, אלא ש"אל" אחד שובב גרם לו את זה!...

זה מה שהלך אצל היוונים. כך בונים נישואין אצל הגויים. מערכת הזוגיות מתבססת על איזו "אהבה" שלא ברור מה בכלל גרם לה, (מה שבטוח – שלא הקטנצ'יק ההוא עושה את זה,) וכאשר הרגשות המופרעים והלא ברורים הללו נעלמים – נעלמת לה הזוגיות איתם.

כידוע, זה מה שקורה גם היום בעולם החילוני, שאינו מתנהל על פי התורה. באים רגשות – באים נישואין, נעלמים הרגשות – מתפרקים הנישואין. ואם לא, אז הם מפורקים גם בלי להתפרק...

ומה אומרת על כך תורת ישראל?

*

מספרים על האדמו"ר מקוצק, שהוא נכנס פעם אחת לפונדק, וראה שם חסיד אחד אוכל דגים בתיאבון רב.

ניגש אליו האדמו"ר ושאלו: "אמור נא לי, אתה אוהב דגים?"...

ההוא ענה: "כן! אני אוהב דגים". תמה בליבו, מה לו לאדמו"ר כזה קדוש ומורם מעם – ולהעדפותיו הגסטרונומיות...

אמר לו האדמו"ר, משפט חזק שעתיד עוד להאמר מאות אלפי פעמים: "אם אתה אוהב דגים – אז למה אתה אוכל אותם?? אם באמת היית אוהב דגים – היית דואג להם, מאכיל אותם ומשעשע אותם... לא היית תוקע בהם את סכינך ומזלגך, לא היית טוחן אותם עד דק במלתעותיך ומאבד אותם מן העולם!! אלא – לא את הדגים אתה אוהב, אלא את עצמך אתה אוהב, והדגים ערבים לחיכך"...

*

סיפור זה, בווריאציות שונות, מסופר שוב ושוב, והוא נושא בחובו הבחנה אדירה:

לא כל מי שחש נעים בקרבתו של חברו – הוא באמת אוהב אותו!!!

אהבה אמיתית, היא אהבה שנובעת מנתינה. הנתינה יוצרת אהבה, והאהבה יוצרת רצון לתת, וכך האהבה הולכת וגדלה במעגל שחוזר על עצמו.

אהבה שקרית – היא אהבה שבאה לספק את היצרים האנוכיים של האדם. זו, אינה אהבה. אינך אוהב באמת את השני – אלא הוא רק "אובייקט" שבא לספק את תאוותיך האגוצנטריות! אתה בכלל לא רואה את ה"אדם" שנמצא מולך, אתה רואה רק את עצמך, ואת האפשרות שיוצר בשבילך ה"חפץ" הזה, לענג את עצמך.

ולכן, אהבה אמיתית לעולם לא יכולה לבוא לבד. אהבה צריכים ליצור! בונים אותה בעמל רב, על ידי נתינה חוזרת ונשנית. אם אהבה בין שנים איננה מבוססת על נתינה, אלא באה ב'בום' פתאומי – אין זו "אהבה בין שני אנשים" – אלא "שנים שאוהבים את עצמם" ומענגים את עצמם על ידי הימצאות זה בקירבת זה...

ממילא, קשר של אהבה בין שני בני אדם, חייב להתבסס על מידת החסד והנתינה של האדם, שעל ידה הוא יוצא מתוך עצמו ומתחבר אל האדם שמולו. אם האהבה תתבסס על האנוכיות; על מידת הנטילה שבאדם – הוא יישאר באמת בתוך עצמו, ולא תהיה כאן אהבה אמיתית.

*

בפרשה אחר פרשה, מספרת לנו התורה על שני אנשים שאהבו. הבה ונבחין בהבדלים שביניהם.

על יעקב אבינו – בפרשת ויצא – כותבת התורה: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (כט, יח). ועל שכם בן חמור – בפרשתנו, פרשת וישלח – כתוב כך: "וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ", וגם: "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר".

יעקב – אוהב את "רחל", הוא קורא לה בשמה הפרטי, הוא מתחבר אל ה"אדם" שבה. ואילו שכם – רואה מולו רק "נערה", אשה צעירה ומושכת...

דבר זה מביא לתוצאות: יעקב, בעל מידת החסד והנתינה, מוכן לחכות לנישואיו, ואף מציע זאת מעצמו: "אעבדך שבע שנים"!!! מי זה מוכן לחכות לארוסתו זמן רב כל כך!.. רק בעל שאר רוח כמו יעקב, הנקי מכל תאוה ונגיעה אנוכית, יכול לעשות את זה. ואילו שכם, להבדיל – אינו מחכה רגע: "ולא אחר הנער לעשות הדבר". תאוותיו האנוכיות בוערות בו, נו כבר!... אני רוצה לספק את עצמי כאן ועכשיו!...

– אדם התורה, מול גוי שפל. אהבה, מול "אהבה". אתה בחרתנו!!!

*

מעניין לשים לב, מתי נקראת דינה בשמה הפרטי, בתוך כל הסיפור הזה.

שכם, לאורך כל הדרך, קורא לה רק "הנערה", "הילדה". – פירושו של דבר, שבשבילו היא רק דמות חושנית ומפתה. הוא אף פעם לא קורא לה בשמה – "דינה". כי היא, לכשעצמה, כלל לא עניינה אותו.

אבל אחי דינה – שלמענה חרדו את כל החרדה הזו והכניסו את עצמם בסכנת המלחמה – הם, אחים של "דינה", ולוקחים לבסוף את "דינה": "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ... וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ ... וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם". הם ראו בדינה – "אדם". הם התייחסו אליה כשוה בין שוים. אצלם, אפשר למצוא אהבה אמיתית.