פרשת תרומה: רוטב בלי שניצל

יש להזהר שלא להפוך את סדר ה"תרומות": יש כאלה שמקבלים על עצמם כל מיני חומרות, עוד לפני שנבנו אצלם היסודות. אתה יכול לראות אותם מתפללים שעות, טובלים ש"י טבילות במקוה, ובתוך ליבם אין טיפת יראת שמים בסיסית, ואינם מקפידים כלל – שלא להזיק או לגזול את חבריהם, לדוגמה.

הרב אברהם גמליאל, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך B.S.W.. עובד סוציאלי, ומנהל מחלקת רווחה בזכרון יעקב. בעל תארים אקדמאיים רבים, ומרבה לעסוק בתורת הנפש.

אתר "יהדות נט" שמח להגיש לפניכם בכל שבוע מאמר הגותי על פרשת השבוע, בנושאים חברתיים ונפשיים, מפרי רוחו של הרב אברהם גמליאל.

המאמרים נכתבו ונערכו ע"י בנו, הסופר הרב שמעיה גמליאל.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, ב)

בפסוקים שבתחילת פרשתנו כתבה התורה את הציווי לתרום למשכן – שלש פעמים. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם"...

ונשאלת השאלה, מדוע התורה ראתה צורך לכפול ענין זה שלש פעמים?

בנקודה זו עמד כבר רש"י, וכה כתב בביאור הענין:

"אמרו רבותינו, שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי, ואחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קרבנות ציבור. ואחת תרומת המשכן, נדבת ליבו של כל אחד ואחד שהתנדבו". עד כאן לשון קדשו של רש"י.

כלומר, שאכן מדובר כאן על שלוש תרומות נפרדות בשביל מטרות שונות.

האחת – סכום קבוע של מחצית השקל, ומטרתה – לייצר מהם אדנים לביסוס קרשי המשכן.

השניה – גם כן סכום קבוע של מחצית השקל, ומטרתה – לקנות קרבנות ציבור להקריבם על גבי המזבח.

השלישית – לא היה בה סכום קבוע, וגם המטרה לא היתה קבועה: השתמשו בתרומה זו לייצור כל מיני כלים בגדים וחפצים.

*

חלוקה, זו, שחילקה התורה את תרומת הכסף לשלשה חלקים, רומזת בצורה נפלאה לצורת עבודת ה' של האדם בעולמו.

דבר ראשון – תרומת בקע לגולגולת בשביל האדנים. האדנים היו היסוד לקרשי המשכן, הם העמידו את כל הבית. בשביל היסודות, צריכים להשקיע מחשבה מיוחדת מיד בתחילת העבודה. כאשר אדם מתחיל לעבוד על עצמו, צריך הוא להשקיע בהתחלה מחשבה וכוחות נפש – על היסודות של בנין עולמו האישי. אם הוא לא יבנה את היסודות בצורה טובה, ויעבוד על נקודות אחרות – לא תצליח עבודת ה' שלו, וסופה ליפול ולהתרסק.

חז"ל מספרים על תנא בשם "אלישע בן אבויה" שנקרא "אחֵר", כי סר מן הדרך והתקלקל, והסביר זאת לתלמידו רבי מאיר שהתקיים בו הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח) דהיינו שאם הראשית טובה אז גם האחרית טובה, ואם לא – אז ח"ו לא תצא אחרית טובה. ולכן הוא – אלישע – יצא רשע וחוטא, בגלל שכבר מתחילה הוא לא התחיל בצורה טובה.

וכך היה המעשה:

אבויה, אביו של אלישע 'אחר', היה מחשובי העיר ירושלים. ביום שבו מל את בנו אלישע, עשה סעודה גדולה, ואל האירוע הזמין את כל החשובים. את העשירים ואנשי הציבור הושיב ביחד במקום אחד, ואת הרבנים – רבי אליעזר ורבי יהושע שהיו גדולי הדור – במקום אחר. אלה שחייהם לא הורכבו מתורה, אלא מעוֹשר, אוכל טוב, חדשות ושאר השטויות, נהנו מהאירוע: אכלו, שרו ורקדו. אך רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו: "עד שהם מתעסקים בשלהם – נעסוק אנו בשלנו!" ישבו ודברו דברי תורה. מרוב קדושת התורה שלהם, ירדה אש מהשמים והקיפה אותם.

אמר להם אבויה: "הֵי, רבנים, מה באתם לשרוף את ביתי"? אמרו לו: "חס ושלום! אלא ישבנו ודיברנו בדברי תורה, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, בהר סיני לא הייתה אש? אז גם עכשיו ירדה אש!"... התפעל אבויה מכוחה הרב של התורה הקדושה, ואמר: "הואיל וכך היא כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה ויחיה, אני מבטיח שהוא ילמד תורה"!

וכך גדל אלישע בן אבויה בתורה, ונעשה תנא חשוב, אחד מגדולי הדור. אבל – מה לעשות, לאורך כל הדרך הוא פזל קצת החוצה, וביום מן הימים הוא סר מדרך התורה והפסיק לשמור מצוות, כמו שסיפרנו. וכל זה קרה בגלל שלא היתה תחילת הלימוד לשם שמים, ולכן לא התקיימה בו התורה, ופרש ממנה והתקלקל.

זהו הסיפור העצוב של אדם שבגלל שלא ביסס את אישיותו על יסודות חזקים – נפל לתהום.

רואים, שאם היסודות מתחילה אינם בנויים היטב, אי אפשר להתקדם אחר כך. סופה של עבודה כזו ליפול ולהתרסק. זה הדבר הראשון שצריכים להשקיע עליו: העמדת היסודות בצורה טובה ונכונה.

(יש להעיר, שגם מי שהוריו ומחנכיו לא השקיעו בו בהקמת יסודותיו וחינוכו בצורה טובה, עדיין זה מוטל עליו, והוא עתיד להתבע על כך אם לא יתקן הוא את עצמו. הן יש לאדם בחירה חפשית, ואינו יכול להטיל את האשמה על אחרים. וגם דבר זה רמוז במשכן: הגם שהקרשים עמדו על יסודות איתנים על אדני כסף, עדיין הניחו בראשיהם טבעות להדקם זה לזה; לא סמכו על היסודות, אלא דאגו לכך בנפרד.)

ה"אדנים" – היסודות, זה דבר שׁכּל יהודי צריך להשקיע בו. אין יוצא מן הכלל: כולם צריכים את הדברים הבסיסיים. כולם צריכים להאמין בעיקרי היהדות, כולם צריכים יראת שמים ולימוד תורה וכן הלאה. בזה אין שום הבדלים בין האנשים; כולם נתנו את אותו המטבע: מחצית השקל. 

*

הדבר השני שצריכים להשקיע עליו – בקע לגולגולת בשביל קרבנות הציבור, כל יהודי נתן מחצית השקל כדי שיוקרבו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם.

יש המון מצוות שמקומן בחיי האדם קבוע וידוע. לדוגמא: 3 תפילות ביום, קריאת שמע, תפילין, ציצית, ברכת המזון, שמירת שבת, כשרות... כלל המצוות שמהוות את עובדת היותו של האדם שומר מצוות באופן רגיל ושוטף. זה כמו הקרבנות בבית המקדש: יש דברים קבועים – קרבן התמיד, הדלקת המנורה, הקטרת קטורת, מנחת חביתין, מוסף כל שבת וראש חודש, וכן הלאה.

כל אדם צריך 'לתחזק' את חיי היהדות שלו באופן קבוע. שייתן בשביל קיום המצוות השוטף איזה "מחצית השקל", נקודה של תשומת לב קבועה לראות שהכל בסדר והוא באמת מקיים את כל מה שצריך.

זהו השלב הבא לאחר שיש לאדם יסודות אמיתיים שהוא גדל עליהם וחי אותם: לקיים את המצוות הרגילות.

*

הדבר השלישי – נדבת כל אחד ואחד לפי רצון ליבו. אחרי היסודות, ואחרי קיום המצוות, מגיע תור התוספות.

כשאוכלים סעודה – יש מנה ראשונה, מנה עיקרית ותוספות. התוספות גורמות לכל הארוחה להיראות אחרת!... אם אוכלים רבע עוף או שניצל לבד, זה לא דומה בכלל למנה כזו בתוספת תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי ואורז תאילנדי עם צימוקים וירק, כשבצד הצלחת גביע יין אדום מבציר 1993 והגלידה ממתינה בסבלנות.

אז צריך תוספות גם בעבודת ה'!

ובכן, בתוספות אי אפשר לקבוע כללים, ואין בזה הוראות קבועות. הרי מדובר על עבודה שבלב: עוד קצת יותר רגש בקיום המצוות, עוד כוונה בתפילה, עוד דבקות בה', וכן כל מיני תוספות: חומרות, דקדוקים, "הרגשים"...

כך כל אחד מביא לבורא העולם את המתנה האישית שלו, שהוא יכול לתת. אחד מביא הידור בכבוד שבת, השני נותן דקדוק בנטילת ידים, ואילו אשתו מקדישה לאביה שבשמים את הקפדתה בצניעות בגדיה. כל יהודי לפי נטיית ליבו ודרגתו בעבודת ה'. על זה נאמר "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". כל אחד נותן כמות אחרת.

*

יש להזהר שלא להפוך את סדר ה"תרומות": יש כאלה שמקבלים על עצמם כל מיני חומרות, עוד לפני שנבנו אצלם היסודות. אתה יכול לראות אותם מתפללים שעות, טובלים ש"י טבילות במקוה, ובתוך ליבם אין טיפת יראת שמים בסיסית, ואינם מקפידים כלל – שלא להזיק או לגזול את חבריהם, לדוגמה. חס ושלום, אין לנהוג כך. קודם כל, ה"אדנים" וה"תמידין כסדרן". ולאחר מכן, "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו".