סיפור מצמרר: מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל אינו פוחד מאיומי א"ש עם אקדח שלוף

מרן זצ"ל קיים במשך כל ימי חייו באופן מעורר השתאות את הפסוק "לא תגורו מפני איש". מרן זצ"ל היה איש האמת הצרופה. בכל שאלה הלכתית או הכרעה מעשית אחרת, היו התורה והאמת נר לרגליו, מבלי לעשות חשבונות של רווח והפסד. ולאחר שנמלך והחליט בדעתו הרחבה, כי על פי התורה יש לפעול בצורה מסוימת, הוא השמיע ברמה את דעתו ההלכתית, גם אם זו לא הייתה פופולארית, וגם אם סבל בגללה סבל רע ומר. הסיפור הבא ממחיש ביותר את מדתו זאת של מרן זצ"ל.

כאשר מרן זצ"ל שהה במצרים, במשרת סגן הרב הראשי, בשנת תש"ח, (מרן היה אז בגיל 28 בלבד), העיד המשגיח של בית המטבחיים בפני בית הדין המקומי שבראשותו, כי השוחט ש.א. פקד עליו לחתום חותמת "כשר" על בשר בהמה שנשחטה על ידי גוי. השוחט הכחיש את הדברים. והנה, כבר זמן רב שהיו מגיעים עדים נאמנים לבית הדין, ומעידים שהשוחט הנ"ל מניח לגויים לנתק את הסירכות לפני שהוא בא לבדוק את הריאה, בכדי למצוא חן בעיניהם, ועי"ז הם נותנים לו מתנות. וכי ראוהו כמה פעמים נוסע ברכבת בשבת ויום טוב, ומשלם כסף כמעשהו בחול, וכהנה וכהנה מעשים חמורים, אשר בגינם יש להעבירו ממלאכת שמים אשר בידו. ודברי אמת ניכרים. הבעיה הייתה, שהעדים חששו מאד להעיד בפניו, מיראתם ופחדם ממנו, מאחר שהיה אדם תקיף ואלים ביותר.

מרן זצ"ל דן באריכות בדבר, (עיין שו"ת יביע אומר, ח"א יו"ד סימן א'), והגיע למסקנה שיש להעבירו מתפקידו. ולמרות שהעדויות הן שלא בפניו, יש לקבל את העדויות, היות ש"הוא באמת איש זרוע ואלים. ובפני איים על קצב אחד לרצחו נפש, בגלל סכסוך ממון שהיה ביניהם, וזה מראה על תכונת נפשו", כלשונו של מרן זצ"ל (שם). מרן זצ"ל שידל את השוחט שיתפטר ממשרתו מרצונו הטוב. הוא הסכים, אך תמורת פיצויים בני שמונה שנות עבודתו. הרב פנה לוועד הקהילה שחבריה היו חילוניים ודרש שיתנו לו פיצויים, אך אלו לא הסכימו, בטענה שאם אין שני עדים, יש להשאירו בעבודתו. לאחר התרוצצויות רבות, השיג מרן זצ"ל את הכסף, והשוחט התפטר ועזב את תפקידו.

השוחט הנ"ל הפך לקצב, ולאחר תקופה מסוימת נתפש במכירת בשר גמל שאותו מכר בחזקת בשר כשר. מרן החליט באומץ לבו, למנות עליו משגיח, בדיוק כמו אצל הקצבים הערבים, כדי שלא יאכיל נבלות וטריפות לישראל. באותה שעה הראה א.ש. את כוחו, הוא שלף אקדח בבית הדין, ואמר שבמכשיר זה 'יטפל' בכל מי שיעמוד בדרכו. מרן זצ"ל אמר לו בשלווה ובנחישות: "דורות רבים לא הפחידה אותנו שום אומה בכלי נשק זה או אחר. בעד תורתנו הקדושה נהרגו מיליוני יהודים. וממך, יהודי החייב גם כן במצוות – אפחד בשעת מבחן זו?!".

מימוש האיום לא איחר להגיע, השוחט הנ"ל שכר שני ערבים, שיישפכו מי אש הגורמים לכוויות קשות על פניו של מרן זצ"ל. ואכן, שני הערבים ארבו למרן, ליד בית הכנסת בו היה רגיל להתפלל תפילות מנחה וערבית, ושפכו את מי האש שבידם על אדם שהיה דומה למרן. יד ההשגחה כיוונה את צעדי מרן זצ"ל, ובאותו היום הוא התפלל בבית הכנסת אחר, שלא היה רגיל להתפלל בו כלל... לאחר תקופה מסוימת שוב נתפס ש.א. בזיוף בשר כשר, הבשר נבדק במעבדה ונמצא כבשר גמל. המשטרה המצרית אסרה אותו לשישה חודשים, ומאסרו הוארך לאחר מכן בשלוש שנים נוספות, עבור עניינים אחרים.

סיבוב שני

לאחר שנים רבות, כשעברו מרן זצ"ל ומשפחתו להתגורר בפתח תקווה, (שנות תשטו-תשטז), הבחינה הרבנית מרגלית יוסף זצ"ל, אשת מרן זצ"ל, בדמות מסוימת המרבה להסתובב סביב ביתם בזמן האחרון. באחד הבקרים היא זיהתה אותו בבירור. היה זה אותו ש.א. ממצריים שאיים על חיי בעלה... בשעת לילה מאוחרת, סיפרה למרן זצ"ל על ביקוריו של ש.א. ליד ביתם. מרן זצ"ל קימט את מצחו כנזכר במשהו, ואחר דיבר לאיטו: "בשבוע שעבר, נפגשתי עם הרה"ג יצחק ניסים (הרב הראשי לישראל באותה תקופה), וראיתי על שולחנו מכתב המלצה עבור ש.א. העברתי לו מיד את המידע שיש בידי אודות אדם זה, שאינו ראוי לשמש בעבודת הקודש, ועל סכנת הכשלת הציבור באכילת בשר טריפה. הרב ניסים קיבל את דעתי, וביטל מיד את מכתב ההמלצה. כנראה, שהדבר נודע לו והוא מבקש נקם". דברי הרב נאמרו בשוויון נפש, כאילו צפה והתכונן לכך מראש.

"כאן גר הרב עובדיה יוסף?", שאל איש שחרחר, רזה וגבה קומה, את יפה (בתו של מרן זצ"ל) בת השש. עיניה של הילדה ברקו, והיא השיבה בגאווה: "כן, בוודאי, זה אבא שלי!". היא נתנה לו להתלוות אליה, בחושבה שזהו אחד מתלמידיו של אביה. היא פתחה את הדלת, והוא נכנס אחריה פנימה. הרבנית זצ"ל קפאה על מקומה. היא ניסתה למנוע את כניסתו לחדר הלימוד של מרן זצ"ל, אך הוא הדפה הצידה ונכנס לחדר פנימה.

הוא הוציא מחבילה מרובת ניירות אקדח והניחו על השולחן. "הגיע הזמן לחסל אותך", אמר, "די רדפת אותי במצריים, באתי לארץ כדי לפתוח דף חדש, ואתה רודף אותי גם כאן". "דף חדש?!", שאל מרן זצ"ל בקול צלול, "הייתי שבוע שעבר בכנס דיינים בירושלים, ושם שאל אותי אחד האנשים הגרים במבשרת ירושלים, שם אתה השוחט, אם מותר לשחוט בלי כובע ובלי נטילה של שחרית, כי ראה אותך בעבודתך כך". "אל תגזול לי את הפרנסה!", התרומם ש.א. כשעיניו רושפות אש. ידיו רעדו מעצבנות, והוא נטל את האקדח.

הרב אברהם פטאל זצ"ל (חמיו של מרן זצ"ל) שהה באותה העת במקום, הוא רעד בכל גופו, ופנה לאותו נאלח: "אם יש ברצונך להרוג מישהו, הרוג אותי, הוא אדם צעיר ואב לילדים קטנים". "אם כך, מדוע הוא לא נותן לי לפרנס את ילדי?", חייך ש.א. חיוך שטני ונהנה מתשובתו. "אעזור לך למצוא כל פרנסה אחרת", השיב לו מרן זצ"ל בקולו השליו, "עזוב את השחיטה. לא אתן לך להחטיא את הרבים!". סיים בנחישות. ש.א. ארז את אקדחו בחבילת העיתונים שהתפזרו על השולחן, ועזב את המקום. אקדחו לא היה אקדח צעצוע. כדורים היו בו גם היו.

תאוות הרצח והנקם של אותו יהודי נאלח לא פגה. הוא הטריד את מרן זצ"ל באיומיו אף בבית הדין. לא היה מנוס מלערב את המשטרה. השכנים החילוניים עטפו את מרן זצ"ל בטבעת הדוקה של אהבה, והגנו עליו בעת הצורך. הם לא יכלו להבין כיצד "חבילותיו" העטופות של השטן, לא מרתיעות את מרן זצ"ל מלעמוד בעקשנות כזו בעד שמירת הכשרות, והערכתם אליו גברה מיום ליום.

לאחר מספר שבועות נעלם שוב ש.א. מדרכה של משפחת מרן זצ"ל, והרב הציע בחיוך לילדיו, כי מי שיביא לו את הידיעה אודות העלמו של ש.א. יקבל עשרה גרוש... בעשרה גרוש אלו זכה יעקב (בנו של מרן) לאחר מספר שנים, כשעברו לגור חזרה בירושלים. יעקב ראה את הידיעה בעיתון במכולת: "א.ש. נהרג בסכסוך עם חבר מרעיו שעסקו עמו בהברחת סחורות מעבר לגבול".

לקריאת מאמרים, סיפורים, והספדים נוספים על פטירת מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, לחצו למטה על התגית "פטירת הרב עובדיה"